תביעה כספית שהגיש האיש כנגד האישה להשבה של הוצאות שהוציא בגין ילדיהם הקטינים. גדר המחלוקת, בין האיש והאישה נסבה סביב השאלה מהו הדין החל על הצדדים בנוגע לחיוב במזונות ילדיהם. נטל הראיה, בתיק דנן, מוטל על האיש אשר צריך להוכיח את תביעתו: כי התקיימו התנאים לתחולתו של סעיף 3א’ לחוק המזונות, דהיינו, כי האישה אינה יהודיה; ולחלופין, אם היתה יהודיה היא כעת נוצריה כי הפעולות שביצעה האישה להמרת דתה עולים כדי המרת דת.
חיוב במזונות קטינים ושיעורם
חיוב במזונות קטינים יעשה על פי הדין האישי, אך אם על פי הדין האישי אין חיוב, לא יוותרו הקטינים ללא מזונות. בהעדר חיוב בדין האישי, או בהעדר דין אישי, יקבעו המזונות בהתאם להוראות חוק המזונות, דהיינו, בחיוב ישאו שני ההורים בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.
על פי המשפט העברי כלל יסודי וברור הוא כי כאשר יש חיוב משפטי למזונות לקטינים (שאינו מדין צדקה), החיוב מתייחס רק לאב ולא לאם. חובת המזונות של ילדים עד גיל 15 היא על האיש באופן אבסולוטי, כדי כיסוי צרכיהם ההכרחיים.
קראו גם:
הלכה פסוקה היא, כי צרכיו ההכרחיים של קטין כוללים את הנחשב למינימום הכרחי: מזון, ביגוד והנעלה, מדור (שכר דירה והוצאות דיור שוטפות - אחזקת דירה, ריהוט וציוד לבית, מים, חשמל, גז, ארנונה וטלפון), חינוך בסיסי (לא כולל חוגים וכו’), בריאות ותחבורה. צרכים שמעבר לצרכים המינימאליים של הקטינים (כגון חוגים, חופשות, שיעורים פרטיים, ביגוד וצרכי חינוך מעבר למינימום הנדרש וכיו"ב) נכללים במסגרת מזונות מדין צדקה, בהם נושאים שני ההורים, על פי עקרונות שהותוו בדין העברי: אמידות ההורה; חובת הצדקה היא כלפי נצרך והחובה הינה כדי מחסורו של הנצרך.
ההשתייכות הדתית של האישה והקטינים
סעיף 3 לחוק מרשם אוכלוסין, קובע כי הרישום במרשם יהיה ראייה לכאורה לנכונות פרטי הרישום, אולם, כאמור בסעיף זה (בפסקה (6)) הוצא מכלל ה"ראיה לכאורה" הרישום לגבי הדת. מכאן, כי רישומם של האישה והקטינים במרשם כיהודים איננו מהווה אף לא ראיה לכאורה לנכונותו. חרף זאת, יש לקבל את האמור ברישום.
תעודת הלידה של הסבתא הונפקה בשנת 1945. לא ניתן ללמוד דבר על רישום הלאום מתעודות המאוחרות ב-12 שנים לאחר לידתה של הגב’ מ’. מעבר לכך, קיומן של תעודות בהן רשום כי אדם הוא יהודי אינו מוכיח, כשלעצמו, כי כך נהגו לרשום בכל התעודות של יהודים. לפיכך, וככל שהאיש טוען כי אי רישומה של הסבתא בתעודת לידתה כיהודיה מעיד כי אינה יהודיה, טענת האיש נדחית.
אין לקבל את טענות האיש בעניין קבורתה של הסבתא רבה כראיה לכך שלא היתה יהודיה, וזאת אף שנתגלעו סתירות בעדויות העדים. לא עלה בידי האיש להוכיח את מסקנתו, לפיה הסבתא רבה נקברה בחלקה מעורבת ליהודים ולגויים, משום שאינה יהודיה.
לא עלה בידי האיש להרים את נטל הראייה, המוטל עליו, להוכיח כי האישה, אמה והסבתא רבה אינן יהודיות. גרסתה של האישה בכללותה, לגבי יהדותה, היתה משכנעת ולא נמצאה כל סיבה שלא להאמין לה. גרסתה לא נסתרה, וקיבלה תמיכה מעדות הוריה.
המרת הדת של האישה והקטינים
הפקודה קובעת, כי המרת דת על פי כללים דתיים, וקבלת תעודת אישור מראש העדה הדתית, ובמקרה שלנו תעודת התנצרות מהכנסיה, אין בהן די כדי לתת להמרה תוקף משפטי-אזרחי.
רישום המרת הדת הוא אחד התנאים ההכרחיים לתוקפה המשפטי, להבדיל מתוקפה הדתי, ולרישום יש אופי קונסטיטוטיבי. תעודת האישור מוכיחה ובאה להצהיר על השלמת אקט ההמרה. מתן תוקף משפטי-אזרחי מותנה בהצגת תעודת אישור מראש העדה הדתית בפני הממונה על המחוז כדי שהאחרון ירשום את דבר המרת הדת של המומר ויתן לו תעודת אישור על אותו רישום.
במקרה דנן עומדת לאיש לרועץ העובדה כי האישה לא המירה את דתה כנדרש על פי פקודת ההמרה, ולכן אין רלבנטיות למועד ההמרה. משקבע המחוקק כי רק רישום ממשלתי יעניק תוקף משפטי-אזרחי להמרת דת, אין כל רלבנטיות להתנהלות בפועל של האישה והקטינים. אין מקום להפעיל את מבחן ההשתייכות האפקטיבית, על פני המבחן הסטטוטורי שבפקודת ההמרה. האישה לא השלימה את התנאים להמרת דתה על פי פקודת ההמרה, ולפיכך, אינה נחשבת נוצריה כלפי בית משפט זה, ומכאן שהיא יהודיה.
טענת קיזוז
לא הוכחה זכות מהותית לקיזוז: הדין העברי אינו מכיר בתביעת אישה להשבה בגין מזונות קטינים מהעבר, אלא אם האישה גילתה את דעתה, שמתכוונת היא לדרוש השבה. תביעת קיזוז תלויה בתביעה העיקרית, ומשדוחה ביהמ"ש את התביעה העיקרית לא ניתן לדון בטענת קיזוז שלא נטענה בדרך של תביעה שכנגד.
משנקבע כי האישה יהודיה, הדין האיש של הצדדים הוא הדין העברי. במועד הרלבנטי לתביעה היו הקטינים מתחת לגיל 15 ועל האיש היה לשאת בכל הצרכים ההכרחיים שלהם. לפיכך, ככל שנטענו על ידי האיש הוצאות צרכים שהם מעבר להכרחיים, לא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית או משפטית לחיוב האישה במחציתם.
לסיכום,
במקרה דנן, לא עלה בידי האיש להוכיח כי האישה איננה יהודיה וכי המירה את דתה לפי החוק ולפיכך היא יהודיה. אי לכך, לא הוכחה זכות מהותית לקיזוז והשבה שכן תביעת קיזוז תלויה בתביעה העיקרית שנדחתה.
