האם לביהמ"ש יש סמכות לדון בהחלטת ועדת נשיאת עוברים?
עובדות המקרה
התובעים הינם בני זוג, נשואים, אשר פנו לועדת האישורים שהוקמה לפי החוק, בבקשה לאשר להם להתקשר בהסכם על פי החוק, עם "אם נושאת", ולהיות "הורים מיועדים", כהגדרת החוק. בהחלטת ועדת האישורים נדחתה בקשת התובעים.
לאחר דחיית הבקשה, נדונה הבקשה בשנית על ידי ועדת האישורים. ביום 5.6.2007 הגישו התובעים לבית משפט זה כתב תביעה, במסגרתו ביקשו, כי, חרף החלטות ועדת האישורים, ייתן בית משפט זה צו, המורה לועדת האישורים לאשר אותם כ"הורים מיועדים" על פי החוק, ולדון בבקשתם לאישור הסכם לנשיאת עוברים בסמוך לאחר שתאותר על ידי התובעים "אם נושאת", עמה יחפצו להתקשר בהסכם.
האם לביהמ"ש יש סמכות לדון בהחלטת ועדת נשיאת עוברים?
1. סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, קובע כי ענייני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה.
2. במסגרת המונח "ענייני משפחה" כלל המחוקק שורה של נושאים המוסדרים בחוקים שונים הנוגעים לענייני משפחה, ואשר המחוקק ביקש לרכז את הדיון בהם בבית משפט זה.בסעיף 1(6) לחוק בית המשפט לענייני משפחה מקבע כי ’ענייני משפחה’ - אחד מאלה: חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומועמד היילוד).
3. כעולה מנוסח החוק, מטרת החוק היא להסדיר תהליך הידוע כתהליך "פונדקאות", שעניינו הולדתו של קטין אשר מקורו בביצית של אישה אחת באמצעות רחמה של אישה אחרת. בהתאם, החוק מסדיר, למעשה, את ההליך של השתלת ביצית מופרית של אישה אחת ברחמה של אישה אחרת, היא האם הנושאת, במטרה למסור את הילד שייוולד להורים המיועדים.
כפועל יוצא, החוק קובע, בין היתר, הוראות לעניין מעמדו המשפטי של היילוד, הוראות לעניין היחסים שבין האם הנושאת לבין ההורים המיועדים וכן הוראות הקובעות תנאים לקבלת היתר לבצע הליך על פי החוק והוראות המחילות פיקוח על ההליך.
4. כן, מורה החוק, כי שר הבריאות ימנה "ועדת אישורים", אשר תפקידה לאשר, לאשר בתנאים או לא לאשר התקשרות בהסכם לנשיאת עוברים. סעיף 5(א) לחוק מקנה לועדת האישורים שיקול דעת לאשר את ההסכם לנשיאת עוברים, לאשרו בתנאים או לא לאשרו כלל - "נוכחה ועדת האישורים כי התקיימו כל התנאים המנויים בסעיף 2 רשאית היא, לאחר ששקלה את מכלול הנתונים העולים מחוות הדעת, המסמכים והדברים שהושמעו בפניה, לאשר את ההסכם לנשיאת עוברים, או לאשרו בתנאים, אם שוכנעה כי התקיימו כל אלה..." (הדגשה אינה במקור).
5. נמצא, כי ועדת האישורים הינה גוף מנהלי, מקצועי, אשר המחוקק בחר להעניק לו שיקול דעת נרחב לצורך יישום סמכויותיו.
6. עיון בלשון החוק מצביע, כי, למעשה, הוראות החוק, המקנות סמכות דיון לבית המשפט לענייני משפחה במסגרתו, עניינן מתן צו הורות; שאלות בעניין מעמדו של הילד; היחסים בין האם הנושאת לבין הורים המיועדים ופרסום ההסדר על פיו. החוק אינו כולל כל הוראה לעניין תקיפת שיקול דעתה של ועדת האישורים. תביעה, התוקפת את שיקול דעתה של ועדת האישורים, אינה תובענה לפי החוק, ועל כן אינה נכללת במסגרת סעיף 1(6)(י) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, ואינה מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה; בהיות ועדת האישורים גוף מנהלי, עתירה המופנית כנגד שיקול דעתה הינה בסמכותו העניינית של בג"ץ בהתאם לסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה.
7. לכאורה, בנסיבות אלה היה מקום להורות על דחיית התביעה בשל חוסר סמכות. עם זאת, חרף העובדה שסבורני, כי בית משפט זה אינו בעל הסמכות העניינית לדון בתביעה, נראה, כי יש לדחות את טענת העדר הסמכות העניינית, וזאת ולאור השלב בו הועלתה. על פי ההלכה הנוהגת כיום, בטרם ידון בית המשפט בטענת העדר סמכות עניינית, עליו לבחון, האם הטענה הועלתה בשלב מאוחר, עד כדי שאין לדון בה בשל שיקולי יעילות ומשום תום לב והגינות.
לסיכום,
שאלת הסמכות העניינית הועלתה על ידי בית המשפט, ולא על ידי הנתבעת; אמנם, לפי ההלכות המובאות לעיל, אין בכך כל פסול, אולם, השאלה הועלתה כשנה לאחר הגשת התביעה, לאחר שבית המשפט החל לדון בתביעה לגופה, לאחר שבית המשפט כבר קיים מספר דיונים בעניינה, לאחר שמונתה מומחית לצורך בחינת מסוגלותם ההורית של התובעים, לאחר שהוגשה חוות-דעת על ידי המומחית, ולאחר שהתקיים כבר דיון ראשוני לאחר קבלת חוות הדעת, ולפיכך, ובשים לב למהות ההליך, ולחשש באשר לנזק העלול להיגרם לתובעים אם יעוכבו ההליכים, במיוחד נוכח גילם, ראוי וצודק יהיה, כי בית המשפט לענייני משפחה הוא שידון בתובענה, וכי הפגם שבהעדר סמכות נרפא בנסיבות העניין.
