האם בית המשפט יבטל את הסכם הממון ויכיר בתובעת כידועה בציבור?

בית המשפט לענייני משפחה באשדוד דן בפנייתה של בת הזוג הפרודה, שבקשה להכיר בה כידועה בציבור ודרשה לקבל מזונות בניגוד להסכם הממון.

בשנת 1999 החלו הצדדים לקיים מערכת יחסים זוגית, כאשר לתובעת ילד כבן 15, והנתבע גרוש ואב לשני בגירים. כעבור שלוש שנים עברו השניים להתגורר בבית התובע וחתמו על הסכם חיי שיתוף, לפיו הצדדים ישמרו על הפרדת הרכוש, ובמידה וייפרדו, הם לא יהיו זכאים למזונות, או לטובת הנאה חומרית. אך אם זאת בעת הפירוד הנתבע ישכור לנתבעת דירה בעלות של 350$ לחודש במשך שנה.

בני הזוג נפרדו בשל דעות חלוקות לגבי המשך החיים המשותפים

במהלך שמונה השנים המשותפות, התובעת הביעה את רצונה בנישואין ובהבאת ילד משותף, אך התובע הסתייג מכך. חילוקי הדעות הובילו לוויכוחים רבים ואף גרמו לפרידתם בשנת 2007. התובעת טענה כי הנתבע יזם את הפרידה, בעוד שהנתבע טען כי התובעת החליטה לסיים את הקשר על רקע חילוקי דעות ביניהם לגבי המשך חייהם המשותפים.

לאחר הפרידה נערך מסמך בנוגע לביצוע הסכם חיי שיתוף, לפיו הנתבע ישלם דמי שכירות לתובעת בגובה 400$ לחודש למשך שנה והתובעת תיקח מספר מוצרים חשמליים ורהיטים מדירתו של הנתבע. שני הצדדים עמדו בהסכם ואף החלו במערכות יחסים חדשות.

התובעת טענה כי חתמה על ההסכמים בעקבות לחץ שהפעיל עליה בן זוגה

בעקבות הפרידה, התובעת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד שתי תביעות, האחת לתשלום מזונותיה כידועה בציבור. והשנייה, לקבלת מחצית הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים. התובעת טענה, כי היא ניהלה עם הנתבע חיים של ידועים בציבור, במשך שלוש שנים טרם חתימת הסכם השיתוף.

עוד טענה, כי היא חתמה על שני ההסכמים תחת לחץ שהפעיל עליה הנתבע, מעצם ניצול חולשתה כעולה חדשה, שאינה מבינה טוב עברית. לכן היא זכאית למזונות, בגובה 7,030 שקלים בחודש, למשך חמש שנים, מכוח עקרון תום הלב, מאחר ומדובר בפרידה מידית, שהיא אינה נערכה אליה. ובנוסף דרשה פיצוי בגובה 100,000 שקלים.

הנתבע טען כי התובעת מבינה היטב עברית וידעה בדיוק על מה היא חותמת

הנתבע הכחיש את טענות התובעת וטען להגנתו כי ההסכם נערך לקראת המעבר למגורים משותפים בביתו והצדדים חתמו עליו בנוכחות נוטריון, בהסכמה ומתוך הבנה מלאה. עוד טען כי התובעת שלטה היטב בשפה העברית, היא עבדה באותה תקופה בחנות מול קהל דובר עברית וקראה עיתונים בעברית. וכן, בסמוך לפרידה היא ניהלה מערכת יחסים, עם מי שהיה בן זוגה לשעבר של חברתו הנוכחית והשניים מנסים להערים עליו קשיים בעקבות הזוגיות החדשה שלו.

הנתבע טען כי הבית לא נרכש במאמץ משותף ואף לא מתוך כוונת שיתוף והפנה את בית המשפט להסכם הפירוד, בו נקבע כי האישה אינה זכאית לתשלום מזונות, למעט שכר הדירה, כאשר בפועל הוא שילם יותר ממה שנחתם בחוזה, ואף הוסיף לה עוד 3000 שקלים נוספים.

בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי התובעת אינה זכאית למזונות

לאחר שבית המשפט עיין בראיות ושמע את טענות הצדדים הוא קבע כי לא התקיימו התנאים הדרושים לביסוס התביעה, מאחר והאשה ידעה היטב על מה היא חותמת ובחרה להמשיך לחיות עם בן זוגה, למרות חוסר תיאום הציפיות בנוגע לעתידם. לכן, ברגע שההסכמים נחתמו בהסכמת בני הזוג, הינם בעלי תוקף משפטי מחייב.

בית המשפט דחה את התביעה למזונות אשה ואת התביעה לקבלת מחצית הרכוש. וקבע כי הסכם השיתוף והסכם הפירוד תקפים, ולאחר שבוצעו, אף אחד מן הצדדים אינו חב דבר לרעהו. אי לכך התובעת תישא בהוצאות המשפט בגובה 10,000 שקלים.