(חי') 21883/01
מזונות אישה הינם זכותה של אישה נשואה לקבל פרנסתה מבעלה. מדובר בכלל עתיק יומין אשר נשמר גם כיום במסגרת מערכת המשפט הישראלית. עם זאת, בניגוד למזונות ילדים, אשר הזכות אליהם ידועה וברורה (ואף נחשבת לאחת מאבני היסוד של חברתנו), הרי שזכותה של אישה למזונות איננה עניין של שחור ולבן. אישה זכאית למזונותיה כל אימת שהיא נשואה לבעלה.
במקרים רבים האישה והבעל נפרדים עוד בטרם הם מתגרשים, וזאת בשל נסיבות ספציפיות (הצדדים מאסו זה בזו, אחד הצדדים בגד בבן זוגו, אלימות במשפחה וכדומה). חשוב לדעת כי גם כאשר בני זוג חיים בנפרד, והם עדיין נשואים, הרי שהאישה זכאית למזונותיה מבעלה עד להסדרת הגט.
סעיף 2(א) לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות)-1959 קובע כי מזונותיו של אדם נקבעים בישראל בהתאם לדין האישי החל עליו. משמע, במידה ומדובר בבני זוג יהודיים, הדין הקובע את הזכאות והחבות במזונות הינו הדין העברי. בישראל חיים גם ערבים המשתייכים לנצרות הקתולית. נשאלת אפוא השאלה, כיצד נקבעים מזונות בישראל כאשר עסקינן בבני זוג נוצרים קתולים.
ההבדל בין מזונות אישה למזונות ילדים
החוק בישראל קובע כי ישנו הבדל בדיני המזונות בין ילדים לבין אישה. בעוד הילדים זכאים למזונותיהם מהוריהם גם כאשר הדין האישי החל עליהם שולל זאת, מזונות אישה אינם נפסקים במידה ואין הוראה כאמור בדין האישי. החוק לענייני משפחה של העדות המזרחיות הקתוליות מסדיר סוגיה זו בסעיף 139 וזאת בלשון הבאה.
על פי החוק, מזונות הינן כל דבר אשר אדם צריך על מנת לחיות ברמת חיים נאותה לרבות ביגוד, מזון, רפואה לחולה, מדור לכולם, חינוך לקטינים ושירות למוגבל. החוק קובע כי חישוב סכום מזונות בעדה הקתולית יעשה על בסיס מספר גורמים כגון צרכי המבקשים, מעמדם, יכולתו של האב/הבעל לשאת במזונות ו"הנוהג המקובל באותה החברה". סעיף 158 לחוק קובע כי בעל נוצרי חייב לספק מדור מתאים לאשתו ובכפוף לרמת החיים אליה היא הורגלה. למעשה, החוק קובע כי הבעל חייב במזונות אשתו, בעוד האישה חייבת במזונות הבעל במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד.
מזונות אישה נוצרייה אשר עזבה את הבית
פעמים רבות, בעקבות מחלוקות בין בני הזוג, האישה "נוטשת" את הבית המשותף. במקרים אלה, עולה השאלה האם הבעל הנוצרי צריך לשאת בתשלום מזונותיה עד לגירושין, אם לאו. החוק לענייני משפחה של העדות המזרחיות הקתוליות קובע בסעיף 153(א) כי התשובה לכך נעוצה במבחן האשם. דהיינו, מי הוא האשם בעזיבת האישה. האם האישה עזבה ללא סיבה מוצדקת את הבית, או שמא היא נאלצה לעשות כן מחמת התנהגות בעלה.
קראו עוד על מזונות אישה:
- אישה עזבה את הבית - האם תהיה זכאית למזונות אישה?
- תביעת מזונות אישה אגב גירושין ושאלת סמכות בית הדין הרבני
- תביעה להפחתת מזונות גרושה שנקבעו בהסכם גירושין - האם תתקבל?
- אישה מוסלמית עזבה את הבית לכאורה בשל אלימות - האם היא תקבל מזונות אישה?
- חוסר תום לב בתביעת מזונות אישה - כלי בהליך הגירושין
- הפחתת מזונות לאחר מעבר מהונג קונג לישראל - אכיפת פסק דין זר
סעיף זה קובע באופן מפורש כי כל אימת שבני הזוג נשואים, הבעל חייב במזונות אשתו - בין אם היא ענייה ובין אם היא עשירה, ובין אם היא גרה עימו ובין אם לאו. עם זאת, זכותה למזונות נשמטת כאשר היא אשמה בפירוד. במילים פשוטות, אישה מורדת איננה זכאית למזונות. סעיף 156(ב) לחוק קובע כי אישה אשר עזבה את בעלה הינה "מורדת" לכאורה. עם זאת, כל עוד לא התקבלה "החלטה חלוטה" בדבר אשמתה של האישה בעזיבה, הבעל איננו רשאי להפסיק ולשלם את המזונות. דהיינו, טענות כגון בגידה אינן מצדיקות עשיית דין עצמי והפסקת תשלום מזונות אישה.
נטל ההוכחה בנוגע למבחן האשם מונח לפתחה של האישה. דהיינו, עליה להוכיח כי לא הייתה לה ברירה אלא לעזוב את הבית. עולה אפוא השאלה - מהו משקלו של נטל זה. משמע, באיזו "כמות הוכחה" האישה צריכה לעמוד על מנת שתוכל לפרוק מעליה את הנטל האמור.
השופט זילברג, אשר עסק בסוגיה כגון דא (אמנם בדין העברי אך הדברים יפים גם לעדה הנוצרית), קבע כי מדובר בנטל קל "כמשקל נוצה". השופט סילמן התייחס לכך באופן ספציפי בפסיקתו במסגרת תמ"ש (קריות) 13083/01 פלונית נ' פלוני. לדידו של סילמן, כל העדות מטילות נטל הוכחה קל על נשים שנאלצות להוכיח עילת עזיבה, וכך גם הדין הקתולי. במילים פשוטות, בית המשפט לענייני משפחה, כאשר הוא נדרש לסוגיה כגון דא, בוחן את גרסאות הצדדים ומכריע על פי "הגרסה המסתברת ביותר".
