עמש (חי') 3603-04-10 ד' ר' נ' מ' ר'
ענייני נישואין וגירושין בישראל מושפעים מהמשפט העברי ככל שמדובר בבני זוג יהודים. חלק מהסוגיות הכרוכות במוסד הנישואין ביהדות נוגע למזונות אישה. הדין העברי קובע כי אישה יהודיה זכאית למזונות מבעלה כל אימת שהיא נשואה לו. עם זאת, במידה וניתן בבית הדין הרבני פסק דין אשר מחייב את האישה להתגרש, קמה לכאורה עילה להפסיק את מזונותיה של האחרונה.
קראו עוד בתחום:
- הסכמה בדבר עזיבת בעל את הדירה ודחייה של תביעה למזונות אישה
- שלילת מזון אישה לאחר התנהלות בחוסר תום לב מצידה
- מזונות אישה למרות בגידה, האמנם?
- מזונות אישה זמניים לאחר גירושין, האמנם?
הרציונאל העומד מאחורי עילה זו מטרתו למנוע מצב בו אישה תסרב לקבל את הגט וזאת משום שהיא מעוניינת לקבל מזונות חרף נישואין חסרי כל תוכן. לא מדובר רק בדין העברי והלכה פסוקה היא כי הפסקת מזונותיה של אישה המסרבת לקבל את הגט מוצדקת גם מכוח תקנת הציבור. עם זאת, חשוב לציין כי אין די בפסק דין המחייב גירושין כדי להפסיק את מזונות האישה. במקרים כגון דא, יש להוכיח כי האישה מסרבת לקבל את הגט מנימוקים בלתי מוצדקים. לדוגמא, אישה אשר מסרבת לקבל גטה מחמת אי ביצוע הסדרים רכושיים ייתכן ולא תאבד את מזונותיה.
השופט פורת בעע"מ (ת"א) 41/96 כבירי נ' כבירי, התייחס לסוגיה זו. "אכן, במקום בו בית הדין הרבני מחייב אישה להתגרש מבעלה, קיימת חובה כלפי האישה לקיים את פסק הדין הנ"ל. עם זאת, מועד הפסקת תשלום מזונות האישה איננו מועד פסק הדין אלא רק סירובה של האישה להתגרש". השופט פורת הדגיש בעניין זה כי סירובה של האישה צריך להיקבע על ידי בית הדין הרבני באופן פוזיטיבי וכממצא עובדתי מבוסס. לדוגמא, סירוב אישה יכול לבוא לידי ביטוי בהתניית תנאים לקבלת הגט אשר לא הופיעו בפסק דינו של בית הדין הרבני, או באי הופעתה של האישה לצורך כתיבת הגט או קביעת שמות.
דוגמא לפסק דין
במקרה אשר הונח לפתחו של בית המשפט המחוזי, גבר אשר חויב במזונות אישה ביקש להפסיק את תשלום המזונות מחמת סירובה של אשתו לקבל גטה. במקרה דנן, בקשתו של הגבר הוגשה על בסיס פסק דין שחייב את הצדדים להתגרש כבר בשנת 1988.
הגבר טען כי האישה סירבה לקבל את הגט במשך שנים והגירושין נכנסו לתוקף רשמי רק בשנת 2009. האישה טענה כי הגבר לא היה יכול להפסיק ולשלם את מזונותיה וזאת משום שהוא לא קיים את פסק הדין של בית הדין הרבני אשר חייב אותו לשלם לה "כתובה ותוספות" בסך 80,000 שקלים.
לדבריה, כל אימת שלא בוצע התשלום האמור, לא קמה חובתה לקבל את הגט. בית המשפט המחוזי קבע כי הצדק עם האישה. בפסק הדין צוין כי בית הדין הרבני קשר באופן ישיר בין הגט לבין תשלום הכתובה והתוספות. "הצירוף של התנאי לתשלום הכתובה והתוספת הראה כי כוונתו של הדיין הייתה התניית קבלת הגט בקבלת הכתובה והתוספת", כתבה השופטת בפסק הדין, "אין מחלוקת כי הגבר לא שילם חיובים כספיים לאשתו ולפיכך לא קמה על המשיבה החובה לקבל גט".
