בית הדין לעבודה דחה תביעה לדמי מזונות אישה מהביטוח הלאומי, למרות שבעלה של התובעת, החי בנפרד ממנה, לא משלם לה את מזונותיה. השאלה העיקרית שעמדה בבסיס הדיון בבית המשפט היתה - האם יש לראות בתובעת בגדר "אישה שפסק דין למזונות ניתן לזכותה ואינה מסוגלת לכלכל את עצמה"?
לזכות התובעת, ילידת 1956, ניתן פסק דין בבית הדין השרעי לפני כ-14 שנה, לפיו על בעלה, שחי בנפרד ממנה והקים לו משפחה חדשה, לשלם לה מזונות. עם זאת, בעלה אינו נושא בנטל והאישה נאלצה להגיש תביעה לקבלת דמי המזונות מהמוסד לביטוח לאומי.
קראו עוד בתחום:
- האם ניתן לחייב אישה לצאת לעבוד?
- סירוב הבעל לשלם מזונות
- החלטה בבקשה לקביעת מזונות זמניים עבור האישה
- מהם מזונות האישה?
המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה של האחרונה משום שלטענתו אין היא נמנית על הזכאים לתשלום מזונות כמוגדר בתקנות. קביעתו זו של המוסד לביטוח לאומי נסמכה על חוות דעת של רופאה תעסוקתית מטעמו, אשר לפיה התובעת מסוגלת לכלכל את עצמה. יש לציין כי התובעת התייצבה במשך ארבע שנים בשירות התעסוקה, אך לא הוצעה לה כל עבודה.
מי זכאי למזונות מהביטוח הלאומי?
החוק, על פי מטרתו, אמור להבטיח את תשלומי המזונות אך לא לכל מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו. החוק מגביל את תכולתו למי שאכן נזקק לכך שהקופה הציבורית תשלם לו את דמי המזונות. תקנות המזונות מכירות בכך שקטינים, אמהות שבהחזקתן ילדים או נשים מעל גיל 60 - אינם מסוגלים לדאוג לגביית המזונות בעצמם. עם זאת, התקנות אינן יוצרות חזקה כזו לגבי נשים בגירות שאינן מחזיקות ילד וטרם הגיעו לגיל 60.
סוגי הזוכים הזכאים לבקש תשלום מאת המוסד הם:
- אשה שמלאו לה 60 שנה וכן אשה שבהחזקתה לפחות ילד אחד, בין אם פסק הדין למזונות ניתן לזכותה, בין אם ניתן לזכות הילד בלבד ובין אם ניתן לזכות שניהם.
- אשה שפסק דין למזונות ניתן לזכותה ואינה מסוגלת לכלכל את עצמה, אף שאין בהחזקתה ילד.
- ילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו בהחזקתה של אמו ואף אינו עמה, למעט ילד שעיקר פרנסתו על חשבון אוצר המדינה או רשות מקומית.
מכיוון שבעניינו לא מדובר באישה מעל גיל 60, ובנוסף אין בהחזקתה אף ילד, נותרה השאלה בעניין מסוגלותה הכלכלית כסלע מחלוקת בין הצדדים. התובעת הציגה בפני בית המשפט מסמכים רפואיים מהם היה ניתן ללמוד, לטענתה, כי אינה מסוגלת לעבוד בגין מצבה הבריאותי.
הרופאה התעסוקתית קובעת שהאישה יכולה לעבוד
עם זאת, מסמכים אלו הוצגו עוד בתביעתה למוסד, ונבחנו ע"י רופאה תעסוקתית. רופאה זו קבעה במפורש שהתובעת מסוגלת לעבוד בעבודות שניתן לבצע תוך כדי הליכה ועמידה לסירוגין או בישיבה רוב הזמן, ללא התכופפויות מרובות וללא חשיפה לקור או רטיבות.
בית המשפט קבע כי לא ניתן ללמוד מהתיעוד הרפואי שהוצג ע"י התובעת, במועדים הרלבנטיים לתביעתה, שמדובר בלקויות המעידות על פניהן כי התובעת לוקה באי כושר עבודה. השופטים סברו שלא הונחה בפניהם ראיה בדבר קיומן של מוגבלויות תפקודיות שכאלה, שיהא בה כדי לסתור את האמור בחוות דעת הרופאה התעסוקתית. כמו כן, בית המשפט לא קיבל את בקשתה של התובעת למנות מומחה רפואי מטעמו.
בית המשפט דחה גם את טענותיה של התובעת כי איננה מסוגלת למצוא עבודה משום שמעולם לא עבדה, לא למדה בבית הספר, ואיננה יודעת קרוא וכתוב. עורכת הדין מטעם הביטוח הלאומי טענה כי הרקע הרלבנטי היחידי הינו מצבה הרפואי של התובעת, והעדר ההשכלה שלה או העדר נסיון בעבודה כלשהי אינו שוקל. טענותיה של עורכת הדין המלומדת היו יפות בעיני השופטים.
כך סיכמו השופטים את פסק הדין:
"אילו המחוקק היה מוכן להסתפק בכך שמי שפסק דין למזונות ניתן לזכותה אינה עובדת ואינה משתכרת, לשם היותה בגדר זכאית לגמלת הבטחת מזונות, הייתה התקנה נוקטת לשון כגון 'אינה מתפרנסת'.
עם זאת, משהלשון שננקטה הייתה "אינה מסוגלת לכלכל את עצמה" יש לתת לביטוי זה את המשמעות שמתקין התקנות התכוון אליו – כלומר, שיש אצל האישה עצמה גורם אשר מונע את האפשרות שהיא תכלכל את עצמה. גורם זה יכול להיות רפואי או גורם אחר, אך בעניינה של התובעת - לא הוכח כל גורם שהוא".
