לפנינו תביעה למזונות אישה עבור אישה החיה בפירוד מבעלה. הצדדים נישאו זל"ז דמו"י ביום 20.8.81 ומנישואיהם אלו נולדו ארבעת ילדיהם - מהם שלוש בגירות והאחד קטין. ביום 9.10.06, בשל קרע שנגלע בין הצדדים, עזב הנתבע את דירת הצדדים ושכר לעצמו דירה למגוריו, בזמנים שונים הצטרפו אליו כל ילדיו.
האם יש לקבל את התביעה לחיוב מזונות?
התובעת - האומנם מורדת ?
כמה וכמה עילות יש בדין העברי בגינן נפטר הבעל היהודי מחובתו למזונות אשתו, העיקריות שבהן הינן פטור הבעל מחמת בגידה מצד האישה, מרידתה ועזיבתה את בית הצדדים .
אישה מורדת היא זו המונעת מבעלה חיי אישות עימה. על פי ההלכה היהודית שני סוגי מרדניות יש - זו אשר "בעינא ליה ומצערנא ליה" היינו שמרידתה באה מתוך רצונה לצער בעלה או מתוך שנתנה עיניה באחר, ולא מתוך נסיבות אובייקטיביות המונעות ממנה קיום יחסי אישות עימו, וזו הטוענת "מאיס עלי", היינו שבעלה מאוס עליה ואין היא מסוגלת ליקרב אליו מתוך מאיסתה בו.
הסמכות להכריז על אשה כ"מורדת" נתונה לבית הדין הרבני בלבד, שכן להכרזה זו השלכה על עניינים שונים לבד מסוגיית המזונות, יחד עם זאת בתי המשפט ראו בדונם בתביעת מזונות, להכריע באופן אינצידנטלי אף בשאלת היות האשה "מורדת" לצורך קביעת זכותה לקבלת מזונותיה, מבלי שתהיה בהכרעה זו כל השפעה על הסטטוס שלה כ"מורדת".
מילים אחרות - משהגיע בית המשפט למסקנה שמתקיימים בתובעת שלפניו, מחמת התנהגותה, האלמנטים ההלכתיים המצדיקים לראותה כ"מורדת", ראה עצמו רשאי להסיק כלפיה מסקנות בתחום זכאותה למזונות, לרבות שלילת מזונותיה, וזאת גם בלי שהתקיימו באשה ההליכים הפורמליים של בית הדין הרבני להכרזתה "כמורדת".
האבחנה שבין ה"מורדת המוכרזת" למורדת "המפסידה מזונותיה" - המוגדרת כ"מעין מורדת"- כל דיני איבוד הזכויות במורדת הם אחרי התראות והכרזה, ורק אחרי עבור י"ב חודש במרד, מה שאין כן לענין מזונות שהיא מפסידתן בלי התנאים הללו ומיד. והטעם הוא, לפי שפטור המזונות הוא, מפני שכלל הוא כי אין הבעל חייב במזונות אשתו אלא אם כן היא ממלאת חובותיה כלפיו; וכל עוד איננה ממלאתן הוא פטור ממזונותיה, אף על פי שעדיין לא נקבע דינה למורדת. הפטור הוא לא מדין מורדת, אלא מפני שלא נתמלא תנאי מהותי וקובע בעצם חיוב המזונות, והוא התנאי, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו.
קרא עוד:
בית המשפט הבהיר כי נטל הראיה להוכחת מרידת האישה והפסד מזונותיה מוטל על הבעל. יחד עם זו, מעת שהוכחה עוּבְדַת מרידתה של האישה, עובר לשכמה הנטל להוכיח את הצדקת מרידתה
בנדון יש לדחות טענתו של הנתבע בכל הקשור למרידתה של התובעת . הנתבע לא פירט כלל את מהות מרידתה של התובעת בכתב הגנתו או בתצהיר עדותו הראשית ודומה כי טענתו זו נטענה על דרך הסתם. שנית - הובהר בפסיקה כי מעת שהגיש הבעל תביעת גירושין כנגד אישתו והוא מעונין להפרד מעליה, לא תשמע בערכאה האזרחית תביעתו לפוטרו מחובת מזונותיה מחמת מרידתה. שלישית - אומנם אפשר שלעניין הפסד מזונותיה די בכך שהאשה אינה מתגוררת עם בעלה תחת קורת גג אחת, ובלשון חז"ל - "אינה עימו". ואולם אם הורתו של הפירוד במעשי או מחדלי הבעל, או כאשר יש לאישה טעם מבורר לפרישתה מבעלה, אזי יעמוד חיוב המזונות בעינו.
כאשר עסקינן בפירוד שאינו באשמת הבעל או האישה אלא הורתו בנסיבות אוביקטיביות חיצוניות עומד חיוב המזונות על כנו ואינו בטל. מטעם זה פסק בית המשפט לא אחת כי כאשר לא הוכחה אשמה ברורה של מי מבני הזוג ישאר חיובו של הבעל במזונות בת זוגו על כנו.
כאשר האישה היא זו העוזבת את הבית עליה מוטל הנטל להביא טענה מבוררת המצדיקה את עזיבתה. מאידך, כשהבעל הוא זה העוזב את דירת הצדדים אין הוא יכול להשתחרר מחובתו למזונות אשתו בטענה כי אינה חיה עימו אלא עליו נטל הראיה כי עזיבתו הייתה באשמה של האישה .
בנדון, היה זה הנתבע אשר עזב את דירת הצדדים ולא הייתה בידו כל ראיה לכך שהדבר היה באשמה של התובעת, היפוכו של דבר - הנתבע הודה כי מעת לעת באו הצדדים לכלל למריבה והרמת ידיים ובשל כך אף הורחק ע"י המשטרה מבית הצדדים.בנדון לא נסתרה טענת התובעת באשר לסיבת עזיבתו של הנתבע את הבית לאחר שמאס בה. ואם כן מצאנו כי אף שהתובעת אינה עם הנתבע הרי שהדברים הם מחמתו ויוזמתו של הנתבע, ומתוך שכך אין בפירוד הנטען משום עילה לביטול חובת הנתבע למזונותיה .
האומנם זינתה התובעת תחת בעלה והאם עשתה מעשי כיעור ?
ע"פ הילכת המשפט העברי, אישה אשר זינתה תחת בעלה מאבדת זכותה למזונות.דין זה, שעיקרו הפסד כתובה, משמעותו אף הפסד הזכות למזונות.
להוכחת מעשי האישה המפסידים מזונותיה יש צורך בשני עדים שיעידו על המעשה הפסול שהרי "אין דבר שבערווה בפחות משניים". וכן נדרש שיעידו העדים כי ראו את האישה והגבר הזר "כדרך המנאפים".
ואולם על אף שכך מצאנו פסקי דין בהם הסתמכו בתי המשפט על כללי המשפט העברי, דוגמת הצורך בעדות למעשה "כדרך המנאפים", בבואם לדון בזכותה של האישה למזונותיה וזאת אחר שקבעו כי מדובר בסיטואציה המהווה חלק מהדין המהותי, להבדיל מדיני הראיות.
אישה אפשר שתפסיד מזונותיה אף אם לא הובאו ראיות פוזיטיביות כי "זינתה תחת בעלה" אלא הוכח שעשתה "מעשי כיעור".ויובהר אין האישה מפסידה מזונותיה רק בשל כך ששהתה ביחידות עם גבר זר אלא יש צורך בראיה ל"מעשה זנות".
בנדון לא הובאו לפני כל ראיות לבגידתה של התובעת בנתבע. למעשה, זולת להטחת אשמה בתובעת על כך שהסתודדה עם גבר זר בביתה בשעת לילה מאוחרת לא הובאו לפני כל עדויות באשר לעצם המעשה וטיבו. דומה כי הנתבע ביקש להסתמך בטענתו זו על העדויות אשר הביא לפני בית הדין הרבני הדן בתביעת הגירושין שהוגשה על ידו, ואולם אין דומָה עדות מכלי ראשון הבאה לפני בית המשפט ובה רואה בית המשפט את העד ומתרשם באופן ישיר מאמינותו, לעדות מכלי שני הבאה לפניו בכתובים מבלי שראה והתרשם ישירות מהעד הדובר.
מכל מקום, אף מתוך עיון בפרוטוקול העדויות שהובאו לפני בית הדין הרבני לא מצאתי כי הנתבע עמד בנטל הראיה המוטל עליו להוכיח שאכן התובעת זינתה תחתיו או נהגה מעשי כיעור.ואולם יותר מכך - הנתבע עצמו, זה המלין על תובעת כי הייתה עם אחר, צולם ותועד על ידי חוקר פרטי כאשר הוא שוהה ביחידות עם אישה זרה ברכבה בשעת לילה מאוחרת במקום חשוך.
כאשר הבעל טוען כנגד אשתו שאינה נוהגת בצניעות ומתרועעת עם זרים, לא יהא בטענתו זו לפוטרו ממזונותיה אם הוא עצמו אינו מקפיד בעניינים שכאלה.
חובתו של האיש היהודי למזונות אשתו
חובתו של הבעל לזון את אישתו קמה עם עצם בואם בברית הנישואין וחובה זו ממשיכה להיות קיימת כל עוד לא הותר קשר הנישואין. על פי הלכות המשפט העברי משועבד הבעל לאישתו לצורך סיפוק מזונותיה לפיכך מחויב הוא לעבוד לכלכלתה. היקף מזונותיה של אישה הינו על פי מנהג המקום וסביבתם הקרובה של הצדדים.
בין בני זוג מתקיים איזון של זכויות הדדיות, כך מזונותיה של האישה הינן כנגד מעשה ידיה (=השתכרותה ורווחיה), לפיכך רשאי הבעל לקזז מתוך חיובו לספק צרכי האישה את מעשה ידיה, ובלשון התלמוד - "צאי מעשה ידייך במזונותיך".
במקרה מתאים, שבו ברור כי האישה נוהגת בחוסר תום לב משווע ובזדון, היא חדלה לעבוד ערב הגשת תביעת המזונות או במהלכה, חרף עבודה מסודרת שהשתכרה ממנה קודם לכן - כדי להכניס את ידה ל"כיס עמוק" של הבעל, או כדי "להכעיס" - ראוי לשקול סטיה מן ההלכה שאין כופין אותה לעבוד. גם בעת בחינת מזונותיה של אשה החיה בפירוד מבעלה משך זמן רב מצאנו כי בית המשפט נוטה להתחשב בכושר ההשתכרות של האשה ולא רק בהשתכרותה בפועל.
כאמור, הכלל השולט בכל הקשור לחיובו של יהודי במזונות אשתו היהודיה הינו "מזונות האישה ומעשה ידיה, נתקן כל אחד מהם כנגד חברו" ואולם בצידו של כלל זה הובהר כי – תקנת מזונות האישה הינה העיקר אשר הטפל לה היא תקנת מעשה ידיה. כיוון שכך יכולה אישה להפקיע עצמה מחובת מלאכה כלפי בעלה ע"י שתוותר על מזונותיה, אך, מאידך, הבעל לא יוכל להפטר מחיובו לזונה ע"י ויתורו על מעשה ידיה באופן חד צדדי. מכל מקום נראה כי גישת בתי הדין הרבניים, כמו גם גישת בית המשפט האזרחי, היא שהבעל יכול לקזז מחיובו למזונות אישתו את שיעור השתכרותה.
כאמור, בין בני זוג מתקיים מארג שלם של חובות וזכויות שתכליתם קיומו היציב והבריא של התא המשפחתי. כנגד חובתו של הבעל לפרנס את אשתו ובני ביתו נקבעה חובתה של האישה לסייע לו בדבר. נראה, כי ההבנה לפיה תקנות חז"ל נועדו לחזק ולייצב את התא המשפחתי בדרך של שילוב האישה במאמץ המשפחתי לטובת משק הבית, מתיישבת עם הגישה המרחיבה לפיה ראוי שתתרום האישה למשק הבית אף בעבודת רווח התואמת את כישוריה, את מעמדו הכלכלי של בעלה ואת מנהג המקום והזמן.
נוהגן של נשים בימינו שיוצאות הן לעבוד כגברים ודומה כי כמעט שאין לך מלאכה שידו של האיש רב לו בה יותר מן האישה. ואם כן בנסיבות בהן האישה נהגה לעבוד עוד קודם לתחילתו של ההליך במשפטי ואין בעבודתה מחוץ לבית משום פגיעה בצרכי הבית, ובוודאי כאשר קיים פירוד מתמשך ביניהם, מצאנו פֶּתַח ויד במשפט העברי להתיר לבעלה לומר לאשה לצאת לעבוד ולהוציא מעשה ידיה למזונותיה, ומתוך שכך יפה פסיקת בתי המשפט המקזזת, בנסיבות המתאימות, שיעור מזונותיה של האישה המסרבת לצאת לעבוד בהתאם לכושר השתכרותה.
בנדון התובעת אשר עבדה בסמוך לפרוץ המחלוקת בין הצדדים במשרה חלקית והשתכרה מעבודתה זו כ- 2500 ₪ לחודש, אינה עובדת מאז פוטרה מעבודתה זו בחודש אפריל 2006. תחת למצוא לעצמה עבודה חלופית בחרה התובעת להתנדב במסגרות שונות שלא בשכר. לטענת התובעת אין באפשרותה למצוא מקום עבודה חלופי נוכח מצבה הנפשי, אלא שהתובעת לא המציאה כל חוות דעת רפואית המעידה כי אין באפשרותה לעבוד וכן לא עלה בידה להבהיר מדוע יש ביכולתה להשקיע מזמנה וממרצה שעות רבות במהלך השבוע לעבודת התנדבות אך היא מנועה מלעבוד לפרנסתה פרק זמן שכזה.
בענייננו, כושר השתכרותה של התובעת אינו נופל מסך של כ-2500 ₪ לחודש שהינו שיעור השתכרות סביר למבקש לעבוד בחצי מישרה בעבודה מהסוג שהורגלה בה התובעת, ואילו כושר השתכרותו של הנתבע מוערך על ידי בשיעור של כ-9500 ₪ - 10,000 ₪ לחודש.
לפיכך, צרכיה הסבירים של התובעת למחייתה הינם בסך 4000 ₪. מתוך סך זה יש להפחית את שיעור השתכרותה הראוי של התובעת בהתחשב בכושר השתכרותה המוערך אשר אינו נופל מסך של 2500 ₪ לחודש, כיוון שכך יש להעמיד את שיעור חיובו של הנתבע במזונות התובעת בשיעור של 1500 ₪ לחודש וזאת לתקופה החל מיום 10.5.09 ומדי 10 לכל חודש בגין חודש התשלום.
כמו כן, יש להוסיף ולחייב הנתבע לשאת במחצית ההוצאות הרפואיות של התובעת והכל כנגד הצגת קבלות.
לסיכום,
בענייננו, כושר השתכרותה של התובעת אינו נופל מסך של כ-2500 ₪ לחודש שהינו שיעור השתכרות סביר למבקש לעבוד בחצי מישרה בעבודה מהסוג שהורגלה בה התובעת, ואילו כושר השתכרותו של הנתבע מוערך על ידי בשיעור של כ - 9500 ₪ - 10,000 ₪ לחודש. לפיכך, צרכיה הסבירים של התובעת למחייתה הינם בסך 4000 ₪. מתוך סך זה יש להפחית את שיעור השתכרותה הראוי של התובעת בהתחשב בכושר השתכרותה המוערך אשר אינו נופל מסך של 2500 ₪ לחודש, כיוון שכך יש להעמיד את שיעור חיובו של הנתבע במזונות התובעת בשיעור של 1500 ₪ לחודש.
