תמש (ב"ש) 9727-06-10
דיני משפחה בישראל נקבעים על בסיס הדין האישי אשר חל על הצדדים המעורבים. דהיינו, כאשר עסקינן בבני זוג יהודים, הבעל יהיה חייב במזונות אשתו על בסיס הדין העברי. המשפט העברי קובע כי גבר נשוי חייב לשאת במזונות אישה כל אימת שאשתו "עימו". דהיינו, כל עוד היא גרה יחד איתו תחת אותה קורת גג, ממלאת את חובותיה כלפיו וכדומה.
הנשיא שמגר, בהלכת פדן, התייחס לכך בקובעו כי אישה תהיה זכאית למזונותיה מבעלה בהתקיים תנאי מהותי והוא "ניהול חיי משפחה משותפים". החיוב, על פי פסיקה זו, מתערער כאשר תנאי זה איננו מתקיים. עם זאת, חשוב לציין כי גם נשים אשר אינן גרות ביחד עם בעליהן יכולות להיות זכאיות למזונות. במקרים כגון דא, בית המשפט יתבקש להתחקות אחר סיבת העזיבה של האישה. נטל ההוכחה בעניין זה רובץ לפתחה של האישה ועליה להוכיח כי "המניעה לא הייתה ממנה". דהיינו, להוכיח כי היא עזבה את בעלה, אך לא בגין אשמתה.
קראו עוד בתחום:
- בעל אשר לא שילם את הכתובה ימשיך לשלם מזונות אישה
- מזונות אישה עובדת
- זכות אישה למדור - משמעות מבחינת גידול קטינים בבית
- מזונות אישה למרות פירוד - אי קיום הסדר כלכלי נאות
- האם ניתן לחייב אישה לצאת לעבוד?
- מהו מעשה כיעור?
הדין העברי קובע כי כאשר אישה עוזבת את ביתו של בעלה, חובת ההוכחה לגבי הטעם אשר לשמו היא עזבה את הבית מונח על כתפיה. יודגש כי נטל ההוכחה לעניין זה הוגדר בפסיקה כ"בעל משקל סגולי כמשקל נוצה". דהיינו, לא מדובר בנטל כבד ודי לאישה להוכיח "טעם קל שבקלים" להצדקת מעשיה, בכדי שהיא לא תאבד את מזונותיה מבעלה. להלן דוגמא למקרה שבו אישה לא השכילה להרים אף את הנטל הקל הנ"ל.
טענות אלימות נטענו בשלב מאוחר
במסגרת ההליך בבית המשפט, הוכח כי בני הזוג לא גרו ביחד זמן רב עובר להגשת התביעה למזונות אישה. האישה עזבה ביחד עם הילדים את הבית המשותף, והבית אף נמכר לבקשתה. עם זאת, התובעת לא הסבירה מדוע היא עזבה את הבית ואת בעלה. נסיבות הפירוד תוארו בכתב התביעה באופן הבא: "חיי הנישואין עלו על שרטון, התקשורת בין בני הזוג הפכה ללקויה והם הלכו והתרחקו זה מזו. בחודשים האחרונים בני הזוג ישנו בחדרים נפרדים וחיי הנשואין התדרדרו לנקודת האל-חזור. בשל היחסים הרעועים, התובעת הגיעה למסקנה כי לא היה כל מנוס מגירושין והם נפרדו תוך מכירת ביתם המשותף".
במסגרת חקירתה הנגדית של האישה בבית המשפט, היא ניסתה ליצור רושם כאילו "אירע מקרה" אשר גרם לה לעזוב את הבית. לטענתה, בעלה "התפרץ כלפיה באלימות" והתרחשה "סצינה קשה מול עיני הילדים". בית המשפט לא קיבל את טענותיה כלל וכלל בדבר אלימות במשפחה. נקבע כי הטענה בדבר ה"התפרצות האלימה" עלתה לראשונה רק במהלך דיון ההוכחות ולא היה לה זכר בכתב התביעה ו/או בתצהיר העדות הראשית של התובעת. כמו כן, הוכח כי גם טרם "האירוע האלים" בני הזוג התרחקו ולא היה מנוס מגירושין.
בסופו של היום, בית המשפט קבע כי האישה הייתה מעוניינת בגירושין מזה זמן רב ולא היה כל אירוע אשר הצדיק את עזיבתה את הבית. היא אף הצהירה כי היא "מעוניינת להתגרש בהזדמנות הראשונה". אי לכך, נקבע כי התובעת לא הייתה זכאית למזונות אישה וזאת כאשר ברור שחיי הנישואין הגיעו לקיצם והבית המשותף, אשר האישה עזבה לכאורה שלא באשמתה, נמכר זה מכבר.
