תמש (ת"א) 24331-08-11 מ.ל נ' מ.ל
סעיף 2 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) קובע כי אדם חייב לשאת במזונותיו של בן זוגו, וזאת בהתאם לדין האישי אשר חל על הצדדים. הדין האישי הינו למעשה הדין הדתי. דהיינו, כאשר עסקינן בבעל ואישה יהודיים, זכותה של האישה למזונות נגזרת מההלכה העברית.
הדין העברי קובע כי נישואין בין גבר ואישה מקימים שורה של זכויות וחובות על שני בני הזוג. אחת מהחובות ה"קלאסיות" של הבעל בנישואין אלה הינה החובה לזון את אשתו. הדין העברי קובע כי עליו לעשות זאת בהתאם למעמד האישה, לכבודה ולרמת החיים לה היא הורגלה. עם זאת, מזונות אישה הינן חובה המוטלת על הבעל בכפוף לתוקפם של הנישואים.
ישנן מספר עילות הפוטרות את הבעל מתשלום מזונות אשתו. העיקריות שבן הינן עזיבת בית הצדדים, ניאוף, בגידה ומרידה. האם בעל אשר עוזב את בית המגורים יכול לטעון לפטור ממזונות? סוגיה אשר זהו עניינה נדונה במקרה שלהלן.
נישואין על הנייר בלבד
מדובר בבני זוג אשר היו נשואים תקופה ארוכה וילדיהם בעת הגירושין היו בגירים כאשר שניים מתוך שלושתם בעלי משפחות משל עצמם. החיים המשותפים עלו על שרטון והבעל עזב את הדירה השכורה בה התגוררה המשפחה. הבעל טען כי הוא איננו חייב במזונות אשתו וזאת משום שבמועד הדיון בבית המשפט אודות מזונות האישה, בני הזוג כבר לא חיו ביחד וניהלו חיים נפרדים לחלוטין. כמו כן, האישה אף היא העידה כי היא איננה מעוניינת לתקן את הקשר ופניה לגירושין.
קראו עוד בתחום:
- בעל אשר לא שילם את הכתובה ימשיך לשלם מזונות אישה
- מזונות אישה עובדת
- זכות אישה למדור - משמעות מבחינת גידול קטינים בבית
- מזונות אישה למרות פירוד - אי קיום הסדר כלכלי נאות
- האם ניתן לחייב אישה לצאת לעבוד?
הלכה פסוקה היא כי כאשר בית המשפט נדרש לבחון סוגיית מזונות אישה, אל לשופט להתעלם מטיב הקשר. דהיינו, כאשר מתברר שהקשר איננו מתקיים במציאות אלא על הנייר בלבד, יש לבחון האם מזונות אישה יתנו "נופך של חיות מאולצת" לקשר אשר זה מכבר גווע ונמוג. לא אחת, בתי המשפט קבעו כי כפי שאישה איננה יכולה להיות שבויה של בעלה, כך גם אין לכבול את הבעל לאשתו דרך מזונות. זאת ועוד, בפסיקה נקבע לא אחת כי חיוב מזונות הינו חיוב בעל היבט חוזי ועל כן הוא כפוף לדרישות תום הלב לפי חוק החוזים.
האישה מעכבת את הגירושין
במקרה דנן, בית המשפט אמנם לא דחה את התביעה למזונות אישה, אך הוא קבע כי יש לתחום את המזונות בזמן ובהיקף. השופט ציין כי הוא איננו מתעלם מהזכאות המושגית של האישה למזונותיה לפי הדין העברי, אך לא היה מנוס מקביעה גם של תום מועד החיוב. זאת על מנת למנוע "הכבדה" על הבעל ו/או אפשרות לסיום הסכסוך והנצחת מצב לא תקין של נישואין "על הנייר" בלבד. בית המשפט הביא במסגרת שיקוליו את ההיבטים הבאים:
- האישה עיכבה את הגירושין וסירבה באופן מלאכותי להפסיק את מערכת היחסים החוקית בינה לבין בעלה.
- חלוקת רכוש הצדדים התעכבה מחמת התנהלותה של האישה אשר מנעה את פירוק השיתוף בדירה ואת הסדר איזון המשאבים.
- האישה פנתה לבית הדין הרבני, במקביל להליכים בבית המשפט לענייני משפחה, ועתרה למדור ספציפי.
- בית המשפט התייחס להתנהלותה של האישה בנוגע לבית המגורים שנקנה במהלך הנישואין. למעשה, בני הזוג רכשו בית רחב היקף, ובשלב מסוים בחרו לעבור לדירה שכורה תוך כדי השכרת הנכס הגדול. עם עזיבת הדירה השכורה, האישה חזרה לבית המגורים ו"תקעה בו יתד על מנת לסכל מכירתו" (דברי בית המשפט).
בסופו של היום, בית המשפט פסק לטובתה של האישה מזונות בשיעור של 3,000 שקלים לחודש למשך שנתיים ממועד הפרידה הרשמית של הצדדים. דהיינו, מהיום בו הם עזבו את בית המגורים המשותף והחלו לחיות בנפרד.
