פס``ד בתביעה לפירוק שיתוף, לאיזון משאבים ולקבלת שכר ראוי

תביעה לפירוק שיתוף, להסדר איזון משאבים ולקבלת שכר ראוי שהגישה התובעת נגד בעלה לשעבר. הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1979 והתגרשו בשנת 2004. עד ליום 1.7.00 התגוררו הצדדים יחדיו בביתם. ביום 1.7.00 עזבה התובעת את הבית, והנתבע נותר להתגורר בבית עם חלק מילדי הצדדים; מאותו יום ואילך לא שבו הצדדים להתגורר יחדיו.

התובעת עותרת לסעדים הבאים: א. פירוק השיתוף במשק, הכולל בית וקרקעות נלוות. ב. פסיקת דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה הנתבע בבית החל מיום עזיבת התובעת את הבית ועד למועד פירוק השיתוף בו. ג. פסיקת שכר ראוי בגין השכרת הלולים הצמודים לבית.

האם יש ליתן סעדים אלה לתובעת? 

בני הזוג נישאו כאמור לעיל בשנת 1979, היינו, לאחר תחילת תחולתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג. בני הזוג לא ערכו ביניהם הסכם ממון טרם נישואיהם, ולפיכך, יש להחיל עליהם את משטר איזון המשאבים הסטטוטורי שבפרק ב’ לחוק יחסי ממון.

בחוק יחסי ממון בחר המחוקק בשיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין , כאשר רק עם פקיעת הנישואין (שמשמעה על פי החוק גירושין או מות אחד מבני הזוג), מתחלק הרכוש בין בני הזוג על-פי שוויים של כלל נכסיהם, למעט נכסים מסוימים. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש. 

תביעה לדמי שימוש ראויים יסודה בסעיף 33 לחוק המקרקעין, הקובע כי שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש. הפסיקה הגבילה את היקף החיוב המוטל על שותף במקרקעין לתשלום דמי שימוש ראויים לשותף אחר רק למצבים בהם נמנעה מהשותף האחר האפשרות להשתמש במקרקעין שלא מרצונו. 

העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים, אף אם נעשה הדבר מרצונו, אינה מעידה כשלעצמה, כי וויתר על זכויותיו הקנייניות בדירה "מעתה ועד עולם", ובכלל זה על הזכות לשכר ראוי עבור השימוש. מאידך, אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו. 

במקרה דנן, טענה התובעת, כי נאלצה לעזוב את בית הצדדים עקב אלימות של הנתבע. התובעת תמכה טענותיה בתסקירי רשויות הסעד, בתלונות שהגישה למשטרה ובבקשות לקבלת צו הגנה שהגישה בבית משפט זה.

• צו הרחקה של הבעל בגין מתיחות בין בני הזוג
• הארכת צו הטרדה מאיימת כנגד הבעל
• בקשת הגנה מפני אלימות נפשית

אומנם, ניכר כי לשני הצדדים חלק במצב הקיים, ולא ניתן לומר, כי הנתבע הוא הגורם הבלעדי לעזיבת התובעת את הבית. יחד עם זאת, חשדנותו האובססיבית של הנתבע כלפי התובעת, לא אפשרה מגורים בקרבתו. לפיכך, התובעת זכאית לקבלת שכר ראוי בגין השימוש שעשה הנתבע בבית החל מיום עזיבתה ועד לרגע ביצוע פירוק השיתוף בנכס.

לסיכום,

על בני הזוג חל משטר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון הקובע הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין כאשר רק עם פקיעת הנישואין, מתחלק הרכוש בין בני הזוג. במקרה דנן, יש לפרק את השיתוף, לערוך איזון משאבים וליתן דמי שימוש ראויים לאור העובדה שהתנהגותו של הנתבע לא אפשרה מגורים בקרבתו.