בני זוג רבים בישראל באים בברית הנישואין כאשר רשומים על שמם כבר נכסים שונים. אחת הדוגמאות הנפוצות לכך הינה רכישת דירה על ידי הורי אחד הצדדים, לבנובתו, אשר מטרתה, בין השאר, לשמש את הזוג הצעיר בשנותיו הראשונות. מהו אפוא גורל דירה זו בעת גירושין?
חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1937, אשר על פיו נקבע כיצד יש לחלק את רכושם של בני זוג בעת גירושין, מתייחס בין השאר לעניין זה. סעיף 5(א)(1) לחוק קובע, כי עם הגירושין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל הנכסים המשותפים. עם זאת, החוג מחריג מחלוקה זו נכסים אשר היו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין (או נכסים שנתקבלו במתנה או ירושה). ישנם מקרים בהם ניתן יהיה לטעון לזכויות מסוימות בנכס שנרכש לפני הנישואין, וזאת בהתקיים תנאים מסוימים.
קראו גם בתחום:
- הלכת השיתוף על בני זוג בנישואים שניים
- כסף לאחר החתונה - מתנה או הלוואה?
- גרושה לא תפונה מדירתה למרות חובות וזאת מכוח הסכם גירושין
- בעלות על נכס לפני נישואין
ברע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ' ח'אלד אבו רומי, נפסק כי אין מניעה שבן זוג יטען כי יש בידיו זכויות בדירת מגורים, מכוח דין כללי כלשהו, וזאת למרות שהדירה הייתה שייכת לבן זוגו ערב הנישואין. במקרים אלו, מתייחס בית המשפט בפרשנות רחבה לדין הכללי – דיני הקניין, דיני החוזים, דיני השליחות, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכדומה.
הלכה פסוקה היא כי דירת המגורים המשפחתית הינה נכס משפחתי מובהק ומטעם זה יש להקל את דרכו של המבקש להכיר בזכויותיו בה. עם זאת, לא די בנישואים משותפים בכדי ליצוק תוכן בטענה כגון זו. על מנת לזכות בזכויות בדירת מגורים, יש להוכיח נסיבות עובדתיות בנוסף לחיי הנישואין, אשר מהן ניתן להסיק כי הוקנו זכויות בדירה המדוברת.
נשואים במשך 23 שנים
דוגמא לכך ניתן לראות בפסק דין אשר ניתן בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. מדובר בבני זוג אשר היו נשואים במשך כ-23 שנים ובמהלך השנים נולדו להם ארבעה ילדים (שניים בגירים). הדירה נשוא התובענה הינה דירה אשר רכש אביה של האישה עבור בתו, כחמישה חודשים עובר לחתונה (הגבר לא לקח חלק במימון הנכס).
בית המשפט קבע כי ניתן לראות בברור שהאישה לא התכוונה לשתף את בעלה בזכויות כלשהן על הנכס. דברים אלו באו לידי ביטוי, בין השאר, בעריכת צוואה מטעם האישה בה נקבע כי הדירה תועבר בירושה לאימה ואחיה. עם זאת, בית המשפט מצא לנכון לקבוע כי גם לגבר יש זכויות בנכס.
ראשית, בין הצדדים לא נערך הסכם ממון. הלכה פסוקה היא כי במידה ובן זוג רוצה להבטיח בעלות על דירה או נכס, מומלץ לו לערוך הסכם ממון המעלה את הדברים על הכתב. "עריכת צוואה איננה כהסכם ממון", קבע בית המשפט בפסק דינו, "צוואה מעידה על רצון המצווה בשעת עריכתה, אך אין בה ביטוי חיצוני לרצון שלא לשתף בן זוג בנכסים מסוימים. למעשה, התובעת לא נתנה כל ביטוי לכך, למעט אי רישומו של בעלה כבעל זכויות בנכס".
הגבר העיד כי אם הוא היה יודע על כך שהדירה איננה שלו כלל, הוא היה פועל להשיג זכויות במקרקעין חלופיים. בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבל טענה זו וזאת משום שלאור משכורתו הנמוכה יחסית של הגבר, ניכר שהוא לא יכול היה להגדיל פרנסתו באופן משמעותי. ע
ם זאת, חיי המשפחה אשר התנהלו בין הצדדים במהלך למעלה מ-23 שנים העידו על כוונה שיתופית מסוימת. הגבר אף העיד כי הוא הבין מההתחלה שהדירה הינה בשביל שני בני הזוג, והוא נתן לעניין זה אמון רב באשתו.
לסיכום, עסקינן בבני זוג אשר גרו ביחד בדירה במשך שני עשורים וחצי, ובדירה זו נולדו וגדלו ילדיהם. חרף העובדה שבני הזוג נאלצו להסתייע בעזרה חיצונית, השניים הקפידו על הפקדת המשכורות לחשבון משותף וניהול חיי משפחה רגילים ונורמאליים.
חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי חלוקת הרכוש תהיה 50-50. עם זאת, במקרה דנן, בית המשפט קבע כי יש להעמיד את זכויותיו של הגבר בדירה על 40% בלבד. קביעה זו התבססה על נסיבות המקרה והעובדה שהדירה נרכשה מראש עבור התובעת ולמענה. כמו כן, במשך כל שנות הנישואין, לא פעל הבעל על מנת לשנות את הסטאטוס בנוגע לנכס, או לרשום את הדירה על שמו.
