תביעה עפ"י אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), להחזרת קטין, מקטני קטנים, לרפובליקה הדומיניקאנית. לטענת התובע, הנתבעת חטפה את הקטין והביאה אותו לישראל, פעולה העולה לגדר מעשה חטיפה.
לטענתו, בני הזוג יצאו, באופן מוסכם, מצרפת עם ילדיהם והגיעו לרפובליקה, לתקופה בלתי קצובה בזמן. מקום מגוריו הרגיל של הקטין הינו הרפובליקה. הקטין הורחק ממקום מגוריו הרגיל לישראל. הרחקת הקטין נעשתה תוך פגיעה בזכויות המשמורת של האב ותוך הפרת צו עיכוב יציאה מהארץ וצו משמורת זמנית שניתן לאב.
קרא עוד...
התובענה נשלטת ע"י חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים). האמנה נועדה לספק אמצעים מינהליים ומשפטיים, שמטרתם החזרה מהירה של קטין ממדינה ממנה הוצא שלא כדין. המטרה מבוצעת בשיתוף פעולה בין המדינות החתומות עליה, והכלל המנחה הינו החזרת המצב לקדמותו, על יסוד ההנחה כי ביהמ"ש שבמקום מגוריו הרגיל של הקטין הוא שיכריע בנושא משמורתו ובשאלת טובתו.
בהליך המתנהל עפ"י חוק האמנה: נטל ההוכחה על התובע, ועליו להוכיח כי התקיימו התנאים המקדמיים הקבועים בחוק האמנה למתן התרופה. הרים התובע את הנטל, עובר נטל ההוכחה להורה המתנגד ועליו להוכיח את קיום ההגנות שבחוק האמנה. לא מוכחת ההגנה – חלה חובה על בית המשפט להורות על החזרת הקטינים החטופים (סעיף 12 לאמנה). מוכחת ההגנה –אין חובה לצוות על החזרה של קטינים חטופים, והעניין נתון לשיקול דעת בית המשפט (סעיף 13 לאמנה).
מהו "מקום המגורים הרגיל" בהתאם לכוונת הצדדים?
קביעת "מקום המגורים הרגיל" של הקטין כלשון סעיף 3 לחוק האמנה הינה תנאי מקדמי לתחולתו. קביעת מקום מגורי הקטין חיונית לצורך שאלת ההרחקה ולצורך שאלת הפגיעה בזכויות המשמורת הנקבעת על פי דין אותו מקום מגורים רגיל של הקטין.
בשנים האחרונות, בעקבות פסיקה בארה"ב ובקנדה, החלה לתפוס מקום גישה אחרת הידועה כאסכולה הכוונתית אשר שמה את הדגש על השאלה האם הייתה כוונת עקירה למדינה החדשה. לצורך הקביעה של "מקום המגורים הרגיל" של הילד אין להסתפק במבחן גיאוגרפי פיזי גרידא, וניתן להידרש למבחן מעורב של עובדה ושל כוונת הצדדים.
במקרה דנן מדובר בבנ"ז יהודים, ישראלים, בעלי אזרחות צרפתית, שהתגוררו במשך כ - 13 שנים בצרפת. שהותם ברפובליקה הייתה במשך כ - 10 חודשים, תקופה שהתאפיינה, רובה ככולה, במאבקים אישיים ומשפטיים כאחד.
עפ"י האסכולה העובדתית הבחינה מתמקדת בנקודת מבטו של הקטין ומטבע הדברים, בגיל הרך קשה להפריד בין נקודת ראותו של הקטין לבין נקודת ראותו של ההורה. ענייננו קטין בגיל הרך, כבן שלוש שנים בעת ה"חטיפה". מרבית חייו, כשנתיים וחודשיים התגורר בצרפת. בחודש 9/07 הגיע עם אימו ואחותו לרפובליקה הדומיניקנית, כאשר השפה המקומית אינה שגורה בפיהם.
מנקודת מבטו של הקטין חייו בצרפת היו חיים יציבים, לעומת התקופה בסמוך למעבר לרפובליקה שמצא עצמו בעין הסערה. היציבות שבחייו התערערה, והוא מצא עצמו במעברים תכופים בין שלוש ערים, ניתוקים לפרקי זמן ממושכים מדמויות משמעותיות בחייו (אימו, אביו, אחותו), סבבו אותו דמויות חדשות ומתחלפות. אלה הם חיים בכאוס, ובוודאי לא ניתן לראות תחילתה של השתלבות בסביבה חדשה. לפיכך, הרפובליקה לא היוותה את מקום המגורים הרגיל של הקטין עפ"י האסכולה העובדתית.
האם הייתה כוונת עקירה?
האסכולה הכוונתית דורשת "כוונת עקירה" למדינה החדשה, אשר בחינתה "תיעשה בעיקר לאחר המעבר הפיזי למדינה החדשה". מעדותה של הנתבעת שוכנע בימה"ש כי הסכמתה למעבר לרפובליקה הייתה מסויגת. לא הייתה כוונה משותפת של הצדדים להתגורר ברפובליקה. הנתבעת ראתה ברפובליקה מקום מגורים ארעי.
משהתברר לה כי כוונתו של התובע שונה, ולא מוכן לשוב לצרפת, החליטה להגיע לישראל כאן יש לה משפחה, והיא ראתה בישראל עוגן ומפלט. בעדותה הציגה הנתבעת גרסה עובדתית שונה בתכלית במענה לכל אחד מהסממנים עליהם הצביע התובע.
השוואת גרסאות הצדדים מלמדת כי לא הייתה "כוונת עקירה" משותפת מוצהרת. מאחר שנדרשות ראיות חותכות וברורות היה על התובע שנטל ההוכחה רובץ לפתחו להביא ראיות אובייקטיביות המצביעות על התארגנות וניהול חיים רגילים. בענייננו דווקא היעדר סממנים אובייקטיבים. לפיכך, בין בראי האסכולה העובדתית ובין בראי האסכולה הכוונתית, אין לראות ברפובליקה את מקום המגורים הרגיל של הקטין, ולכן לא מתקיים התנאי המקדמי לתחולת האמנה.
לסיכום,
יש לדחות את התביעה. התובע לא הצליח להרים את הנטל ולהוכיח כי הייתה כוונת עקירה למדינה החדשה וכי מנקודת מבטו של הקטין היוותה הרפובליקה הדומיניקנית מקום מגורים רגיל.
