תובענה על פי אמנת האג. התובע טוען שהנתבעת, אשתו, מסרבת להחזיר לאנגליה את שני ילדיהם הקטינים של בני הזוג, זאת לאחר ששהותם הזמנית, המתוכננת, בישראל נסתיימה. באמנה לא נקבעה הגדרה למושג "מקום מגורים רגיל". ההשמטה הייתה מכוונת ונועדה למנוע מצב בו תהיה למושג משמעות טכנית, וזאת על מנת לאפשר גמישות מסוימות ודיון נפרד בכל מקרה לגופו.
"מקום המגורים" אינו ביטוי טכני. הוא מבטא מציאות חיים נמשכת. הוא משקף את המקום בו גר כרגיל הילד, עובר לחטיפה. נקודת המבט היא של הילד והמקום בו הוא גר. הבחינה מתמקדת בחיי היום יום של העבר ולא בתוכניות העתיד. כאשר ההורים חיים יחד, מקום המגורים הרגיל של הילד הוא בדרך כלל מקום מגורי הוריו.
בני הזוג העבירו לישראל חפצים רבים, כאשר מימון ההובלה וההחזרה ע"ח המעביד, היו תנאי מתנאי העסקתה של הנתבעת. בני הזוג הקפידו במיוחד להעביר לכאן את רהיטי הילדים ופריטים רבים השייכים להם, מתוך כוונה להעניק לילדים תחושה של סביבה מוכרת.
נותרו באנגליה חפצים ובהם חפצים בעלי ערך כספי וסינטמנטלי, הן לתובע והן לנתבעת ובכלל זה כלי בית שקיבלה הנתבעת בירושה מסבתה ואשר, מן הסתם, הועברו בעבר מארה"ב לאנגליה. חפצים אלה מאוחסנים באנגליה במימון מעבידה של הנתבעת.
הואיל ובני הזוג רכשו ומכרו באנגליה, מספר בתים, במהלך חייהם המשותפים, והואיל והוכח כי לא היה כל קשר בין מכירת הבית לבין קבלת המשרה באזור, לא ניתן ללמוד מעצם מכירת הבית הוכחה לחיסול העניינים שם. יצויין שלו היה מוכח שעוד בעת היציאה מאנגליה סוכם בין הצדדים שהבית ימכר, התמורה תחולק ושלא יירכש בית אחר, ניתן היה לראות בכך סיוע לטענת העקירה, דבר אשר לא נטען ולא הוכח.
האם הילדים נטמעו בישראל?
עפ"י הפסיקה אדם יכול לחדול מלהתגורר במקום מגוריו הרגיל, תוך יום אחד, אך לא די ביום אחד כדי ליצור מקום מגורים אחר. ביחס לטענה שהילדים השתלבו בחיי היומיום בישראל יש להשיב שלא נטענה כל טענה ולא הובאה כל ראיה בעניין זה ולא הובאה גם כל הוכחה לגבי חוג החברים של הילדים. בני הזוג עצמם אינם דוברי עברית ויש להניח שגם ילדיהם ממשיכים להשתמש בשפה האנגלית.
עפ"י הפסיקה, על ביהמ"ש לבדוק אם נוצרה מידה מספקת של יציבות והמשכיות בחיי הילדים, האם הם התקיימו במקום המגורים החדש, יצרו משפחה עם בני משפחה במקום, עם מוסדות הקהילה, כגון בית-הספר.
טבעי שהילדים ממשיכים ללמוד גם בשהותם בארץ, ואולם יש להדגיש שהילדים לומדים כאן בבי"ס בינלאומי, המשרת את ילדי הדיפלומטים והשליחים מחו"ל. שפת הלימוד בבי"ס זה אינה עברית, תוכנית הלימודים אינה ישראלית אלא בינלאומית ו – 80% התלמידים משתייכים למשפחות השוהות באיזור באופן זמני.
כל פעולה זמנית שנעשית בעניינו של הקטין, שמטרתה למנוע פגיעה בקטין, בתקופה זו, אינה משנה את מקום המגורים של הקטין ועל כן גם העובדה שהילדים מקבלים בארץ טיפול רפואי, אינה יכולה לסייע לנתבעת.
השופטים קבעו כי אין לחשב את פרק הזמן שחלף מיום הגעת הילדים למקום החדש ועד למועד מתן ההחלטה, יש להתייחס בעיקר לפרק הזמן שחלף ממועד אי ההחזרה הנטען ועד למועד הגשת הבקשה לפי אמנת האג. אף אם נמנה את פרק הזמן שחלף מיום הגעת הילדים לישראל ועד ליום הגשת הבקשה, נגיע למסקנה שלא חלפו יותר משנתיים. עוד יש להוסיף שלא היתה רציפות בשהות הילדים בארץ, שכן הילדים בילו את חופשת קיץ 2006, עם הוריהם בארה"ב ולאחר מכן בילו עם אביהם, באנגליה.
האם הייתה הסכמה או השלמה עם חטיפת הילדים?
החריג לחובת החזרת הקטין, שנקבע בסעיף 12(א) לאמנה, מבחין בין "הסכמה" ל"השלמה". השוני בין שני אלה הוא במישור הזמן. "ההסכמה" ניתנת מראש ואילו "ההשלמה" נעשית בדיעבד. במקרה דנן יש להתמקד בחריג "ההשלמה" בדיעבד. לפי הוראת סעיף 13(א) אין חובה להורות על החזרת הקטין אם הוכח שההורה הנחטף השלים, לאחר מעשה, עם ההרחקה או עם אי ההחזרה של הקטין למקום מגוריו הרגיל.
על כן, אם ההורה החוטף סבור שההורה הנחטף אינו מוותר על זכותו להחזרה המיידית של הילד למקומו, הוא לא יוכל לטעון להשלמה, מצד אותו ההורה, גם אם השלמה כזו עשויה להתפרש בעיניו של האדם הסביר. מכאן שהפרשנות הניתנת להשלמה, אינה זו של האדם הסביר אלא זו של ההורה החוטף הספציפי. עוד נקבע, כי עצם ההימנעות מפניה לבית המשפט בהליך לפי האמנה, כשלעצמה, אינה שקולה כנגד השלמה, אם להמנעות כזו יש הסבר שאינו מצביע בהכרח על השלמה. במקרה דנן הגיש התובע בקשה להשבת הקטינים לאנגליה מיד לאחר תום תקופה של שנתיים שהיה בארץ.
קראו עוד בתחום:
זאת ועוד, על ההורה החוטף להניח תשתית עובדתית מספקת כדי לקבוע כי ההורה הנחטף השלים עם שינוי הסטטוס קוו, ובכך ויתר על החזרתו מיידית של הקטין.
האב לא השלים עם החטיפה - קביעה של בית המשפט
במקרה דנן, הואיל והקטינים היו אמורים להימצא בארץ שנתיים, ובהתייחס לשיקוליו של התובע, הנראים בעיני ביהמ"ש סבירים, אין לראות בעובדה שהתובענה הוגשה מיד עם תום תקופה זו שיהוי ובודאי שאין לראות בכך שיהוי לא סביר במועד הגשת התובענה.
כמו כן, התובע אישר שלא רשם את הילדים בסתיו אך העיד שבסביבה הכפרית בה חיו בני הזוג ובביה"ס בו למדו, ניתן להחזיר את הילדים ללימודים תוך התראה קצרה. התובע הציג גם אישור מטעם ביה"ס בסוסקס, בו למד הבן הבכור, ערב היציאה מאנגליה.
על פי אישור זה יתקבלו הבנים ללימודים שם, כשיחזרו לאנגליה. בתי המשפט לא ראו בהסכמה לרישום ילד לגן הילדים, או לבי"ס, או בפעולות זמניות, משום השלמה. במקרה דנן דאג האב לפרנסתו, במקביל לפתיחת ההליכים בביהמ"ש ותוך הבעת מורת רוח על השארת הילדים בארץ ואין לראות בכך העמקת השורשים בארץ או סתירה לעמדתו.
הנתבעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי התקיימה הגנת ה"השלמה" אשר נקבעה בסעיף 13(א) לאמנה. במקרה דנן לא יכול להיות חולק שבני הזוג לא התכוונו מעולם להשתקע בארץ. היה מדובר ביציאה לתקופה מוגדרת, במסגרת מיזם קצר טווח.
אומנם בני הזוג העבירו מאנגליה את מרבית הציוד אך הוכח שהציוד הועבר לארץ הן משום שעלות המשלוח וההחזרה חלים על המעסיק והן משום שבני הזוג ביקשו להעניק לילדים תחושה של שייכות. בני הזוג לא רכשו בארץ דירה והתגוררו כאן בשכירות, בסביבת מגורים "בינלאומית", הם וילדיהם לא התערו בסביבה.
לסיכום,
מקום המגורים הרגיל של הקטינים, במקרה דנן, הוא באנגליה. ולאחר שנדחתה טענת ה"השלמה", שהעלתה הנתבעת, הקטינים יוחזרו לאנגליה. הנתבעת תשתתף בהוצאות המשפטיות של התובע בסך 20,000 ₪, בצירוף מע"מ.
