פרופ' ליפשיץ, במאמרו "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" (חוקים א', 2009, 7-39), סקר את השפעתו של תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג על תביעות חלוקת רכוש. לדידו של ליפשיץ, החריגים בחוק יחסי ממון (אשר קובעים כי נכסים שעברו בירושה ומתנה במהלך הנישואין, או נכסים שהיו בבעלות אחד הצדדים לפני הנישואין) מהווים למעשה מראה לעמדת הפסיקה אשר עיצבה במרוצת השנים את הלכת השיתוף (המשטר השיתופי שהיה חל על בני זוג בישראל ערב כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון).
הלכת השיתוף הנ"ל, אשר החלה בפסיקה צרה שהעניקה מעמד ניכר לרישום הנכסים, התפתחה עם השנים ל"מודל נורמטיבי" שהתבסס על שותפות כלכלית, שיקולי צדק וחלוקת תפקידים מסורתית. בשלהי שנות ה-90, הלכת השיתוף הורחבה והוחלה לא אחת גם על נכסים "חיצוניים" שלא הופקו במסגרת "מאמץ משותף". מדובר אפוא בגישה אשר מתעלמת למעשה כמעט לחלוטין מה"היסטוריה" של הנכס ואיננה יוצרת הפרדה ברורה בין נכסים אינדיבידואליים לבין נכסים משפחתיים מובהקים.
קראו עוד בתחום זה:
- טרור כלכלי או חסכנות וצניעות?
- היאוזן מוניטין אישי של רופא מצליח במסגרת חלוקת רכוש בהליכי גירושין?
- הסכם ממון בין בני זוג גרושים איננו צריך את אישור בית המשפט
- כיצד משפיעה בגידה על קביעת מועד הקרע לאיזון משאבים?
הנשיא שמגר, בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, התייחס לכך בקובעו כי "ייתכן ותחומי הפרדה בין נכסים אינדיבידואליים ייעלמו במרוצת השנים והנכסים יהפכו לבשר אחד ללא קשר למקורות וההיסטוריה שלהם". במקרים כגון דא, בתי המשפט נדרשים לבחון את נסיבות המקרה הספציפי בהתאם לעקרונות הצדק וההגינות. מדובר למעשה בדרכה של הפסיקה להחיל שיתוף גם על "נכסים חיצוניים במהותם". לדוגמא, בתמ"ש (כ"ס) 22780/05 הוחל שיתוף על דירה שהתקבלה בירושה ובמקרה אחר הוחל שיתוף על נכסים למרות יחסים מעורערים בין בני הזוג במשך תקופה ארוכה.
לא כל נכס חיצוני
יודגש, עם זאת, כי לא כל נכס חיצוני יאוזן וזאת למרות שהדין הרחב מאפשר לפעמים "תיקון עוול". השאלות אשר נשאלות במקרים כגון דא הינן "מהו היקף הצפייה הלגיטימית של הצדדים" וכן "כיצד ואיך התנהל מהלך הנישואין". לדוגמא, שימוש בנכס "חיצוני" במשך שנים רבות יכול ליצור אצל בן הזוג השני ציפייה לכך שביום פרידה הנכס יחולק (גם אם לא שווה בשווה) בין בני הזוג.
דוגמא נוספת. לעיתים, נכס חיצוני מפיק פירות משפחתיים והתגמולים מהפירות הנ"ל מתערבבים בנכסים אחרים של המשפחה. ייתכן כי בסיטואציה כגון דא תיווצר ציפייה לגבי שיתוף בנכס במרוצת השנים. במילים אחרות, "חיים משותפים לאורך זמן, מובילים להקמת אינטרס זה, של הסתמכות - הגבולות בין נכס חיצוני לפנימי מיטשטשים, ובן הזוג רשאי להניח כי נכסיו הפרטיים של בן זוגו ישמשו גם אותו בעתיד".
השיקולים
פרופ' ליפשיץ, במאמר אשר הוזכר לעיל, מנה חמישה עקרונות/שיקולים אשר יכולים לאפשר שיתוף (ברמה כזו או אחרת) בנכסים חיצוניים:
- הבחנה בין נכסי מאמץ משותף אל מול נכסים שנתקבלו ללא מאמץ משותף. שימור זה צריך להיות גם מעצם לשון חוק יחסי ממון.
- "טעם הפרי כטרם העץ" – במקרים בהם מושקעים כספים משותפים רבים בנכס או כאשר פירות המופקים מהנכסים הפרטיים מתערבבים יחד עם הנכסים המשותפים. לדוגמא, שיפוצים נרחבים בדירה שהינה נכס חיצוני, או מכירת דירה שהינה נכס חיצוני לשם רכישת דירה אחרת.
- כוונה פוזיטיבית לגבי שיתוף בנכס, מעבר לנישואין ארוכי טווח.
- מניעת פגיעה בבן זוג מתחלק. כמילותיו של פרופ' ליפשיץ – "לא ייתכן כי בן זוג אשר שיתף בנכסים חיצוניים שלו, ייתקל בחומה בצורה בבואו לבקש שיתוף בנכסים חיצוניים של הצד השני". לדוגמא, אי שיתוף בנכס חיצוני מלפני נישואין למרות שיתוף מלא בנכס ירושה שהתקבל במהלך הנישואין אצל הצד השני.
- מקרים בהם הנכס הינו נכס משפחתי מובהק ושני הצדדים השקיעו ממרצם, זמנם וכספם לשימורו. הדברים בולטים בעיקר בדירת מגורים במשך שנים רבות. בעניין זה, נטל הראיה יושפע ממשך חיי הנישואין.
