האם מדינת ישראל ומשרד הביטחון התרשלו בכך שהעבירו את כספי הפרישה של עובד צה"ל לשעבר, למרות צו מניעה שהומצא בבית המשפט לענייני משפחה, לגבי זכאותה של אשתו למחצית מהסכום. תביעה מסוג זה הוגשה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, על ידי האישה כנגד רשלנותה של המדינה, כביכול.
האישה ובעלה נישאו באוקטובר 1972 והבעל שירת בצבא קבע משנת 77 ועד לפרישתו בנובמבר 93. באוגוסט 92 הגישה האישה כנגד הבעל תביעה לבית המשפט השלום בנתניה ובה ביקשה להצהיר על זכויותיה בזכויות הפרישה של האחרון.
קראו עוד בתחום:
- מתי יהיה מענק עתידי לאחר גירושין, נכס בר איזון?
- פסק דין בו האישה תובעת את הבעל בחמש תביעות
- איסור על בני זוג בעלי מניות בחברה לנקוט כל פעולה ללא רשות בית המשפט
הבעל לא הופיע לתביעה ובית המשפט המציא בעבור האישה צו מניעה זמני האוסר על משרד הביטחון לעשות כל פעולה במחצית זכויות הפרישה המוחזקות בצה"ל. לאחר שהבעל לא הגיש כתב הגנה, קבע בית המשפט שנה מאוחר יותר כי האישה זכאית למחצית מזכויות הפרישה.
המדינה מעבירה את הכסף למרות צו בית המשפט
למרות ההצהרה ופסק הדין, המדינה לא פעלה באופן זה, ובשנת 1995 העביר הצבא את מלוא הכסף לטובת הבעל. האישה הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בעקבות כך ועתרה לחייב את המדינה לשלם לה מחצית מכספי הפרישה ששולמו לבעל. עילת תביעתה נסמכה על עוולת הרשלנות בעקבות שחרור הכסף חרף צו המניעה הזמני וההוראה בפסק הדין.
סעיף 62 לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (נוסח משולב) התשנ"ה – 1985 מורה כי זכות לגמלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או עיקול בכל דרך שהיא. זכות זו יכולה לעבור אך ורק לשם תשלום מזונות ילדים או מזונות אישה, המגיעים מהזכאי לגמלה, לפי פסק דין של בית המשפט או של בית דין מוסמך.
קראו גם:
- חובות בהסדר איזון משאבים
- זכויות בן הזוג בכספי פיצויים עקב נזק גוף
- הסכם גירושין
- סעדים זמניים,עיקול,עיכוב יציאה
בית המשפט העליון פסק בעבר כי שלילת עבירותה של הזכות לגמלה מכוח סעיף 62 לחוק הגמלאות שוללת מן האישה זכות עצמאית לחלקה בגמלה כלפי רשויות הצבא, אף שעומדת לה זכות כזו ביחסים שבינה לבין בעלה. אי לכך, כל עוד לא קבע המחוקק אחרת – אין לחייב את צה"ל לפעול בניגוד להוראות חוק הגמלאות.
כל עוד לא תוקן החוק, לא ניתן לסתור אותו באמצעות צו מניעה
השופטים דחו את תביעתה של האישה בגין עוולת הרשלנות של המדינה וקבעו כי נוכח ההסדר החקיקתי המיוחד הנ"ל – לא ניתן לרשום בצה"ל מחצית הזכויות בזכויות הפרישה והפנסיה ע"ש בן הזוג השני, לפיכך, לא ניתן להעביר מחצית הכספים הנ"ל מצה"ל לאישה. השופטים אמנם סברו שההסדר החקיקתי בישראל טעון תיקון, אולם כל אימת שלא תוקן החוק, לא יכול בית המשפט לפסוק הלכה אשר תסתור אותו.
לצורך חיוב המדינה ברשלנות היה על האישה להוכיח כי סבלה נזק בעטיה של הרשלנות, באופן שעומד ב"מבחן הסיבתיות". במילים אחרות – על האישה היה להוכיח כי קיים קשר סיבתי משפטי-עובדתי בין הפרת החובה לבין הנזק. השופטים קבעו כי היות ובמקרה דנן צו המניעה "עקף" למעשה את הוראות החוק, ובנוסף – בהליך המקורי לא הייתה המדינה צד במשפט, לא ניתן לקבל את תביעתה של האישה.
זאת ועוד, בית המשפט לא היה רשאי להמציא צו מניעה כנגד המדינה, בשנת 1992, טרם תוקן החוק המתיר זאת בשנת 1998. זאת ועוד, צו המניעה לא הוארך במסגרת פסק הדין בשנת 1993, כאשר ידוע שצו מניעה מתבטל עת מתקבל פסק דין בעניינו (זולת מקרים בהם מוארך צו המניעה במסגרת פסק הדין).
