כושר השתכרות הוא נכס השייך לאדם ומהווה את היכולת לעשות וליצור דבר-מה בעל ערך אובייקטיבי. כושר זה מושפע ממשתנים רבים ומגוונים, בהם כישרונותיו האישיים של האדם, המקצוע שבו בחר, השכלתו, ניסיונו והמוניטין האישי שרכש. חלק מכושר ההשתכרות אינו בא לאדם מן הטבע, והוא אינו "טבוע בצופן הגנטי שלו".
קראו עוד בתחום:
- נכסיי קריירה ומוניטין במסגרת איזון משאבים
- איזון נכסי קריירה בין עקרת בית לרופא בהליך גירושין
- האישה טיפלה במשק הבית, האם היא זכאית לפיצויים מקריירת הבעל בעת גירושין?
מדובר בפרי שקידה ומאמץ, למידה והתנסות, אשר רכישתם של חלק מאלה, בעיקר רכישתה של השכלה, מצריכה זמן, כסף וזיעת אפיים. נכסי כושר השתכרות עומדים בד"כ לבני הזוג באופן מוגבל, והקצאתם תלויה בשיקולים שונים. כל זוג וסיפורו-שלו, כאשר העיקר הוא שבני הזוג עשויים לעמול יחד למען יגבר כושר ההשתכרות של אחד מביניהם, לרווחת המשפחה כולה.
קריירה וכושר השתכרות, האמנם?
ה"קריירה" של אותו פרט לא נועדה אך לשם הערך האינדיווידואלי הטמון בה, אלא גם לשם הערך הקולקטיבי – פרנסתו של בן הזוג השני ופרנסתה של המשפחה כולה. היכולת של כל אחד מבני הזוג להשיא את יכולת ההשתכרות שלו תלויה לא מעט בתרומת-זמן (ומשאבים אחרים) מצדו של בן הזוג האחר.
הלכת השיתוף והשיוויון קובעת כי גם את "נכסי הקריירה" עשויים בני הזוג לרכוש יחד. בייסודה של חזקת השיתוף מונחת הסכמה בין בני הזוג, שנכסי בני הזוג כגון דירה או רכב שייכים לשני הצדדים באופן שווה. על פי ההלכה הפסוקה, אותו הדין חל גם בנוגע לפירות הצומחים מכושר ההשתכרות שנרכש בצוותא.
בית המשפט הכיר בכך שהתחשבנות על תרומה אינדיווידואלית אינה מתפתחת בין בני זוג בזמן שהם נשואים, אך עלולה להיות אבן מחלוקת בעת גירושין. ככל שצדדים רוצים להיכנס למסגרת של נישואין ולקבוע הסדר אחר ביניהם, עליהם להסכים על כך מפורשות (דרך הסכם ממון למשל). במילים אחרות - אין זה סביר לומר שבן-זוג אחד הסכים לוותר מעצמו ולסייע בפיתוח כושר ההשתכרות של בן-הזוג האחר, מבלי שהובטח לו ליהנות מכך במקרה של גירושין.
