בית המשפט העליון נדרש לדון בשאלה - איזו ערכאה משפטית תדון בתביעה העוסקת בחינוך ילדיהם של בני זוג בעת גירושין כאשר הגבר הינו דתי ואילו האישה חרדית. הגבר, יליד ישראל, והאישה, ילידת נורבגיה, הכירו בנורבגיה, עת טייל שם הגבר לאחר הצבא. בני הזוג הגיעו יחדיו לארץ, האישה התגיירה, ובשנת 1985 נישאו השניים כדת משה וישראל. מקום מגוריהם נקבע בירושלים והשניים ניהלו אורח חיים דתי. מנישואיהם אלה נולדו להם שלוש בנות.
במהלך חיי הנישואין החל הגבר לקיים אורח חיים חילוני, ואילו האישה קיימה אורח חיים חרדי. על רקע זה, חל קרע ביחסים בין בני-הזוג, שהוביל לפירוד. בעקבות הפירוד, הגבר עבר להתגורר בבית הוריו בבני-ברק, ואילו האישה עברה להתגורר יחד עם הבנות בבית צפאפא במוסדות ישיבת איתרי, שם הן ניהלו אורח חיים חרדי.
קראו עוד בתחום:
- האב מסית את הקטין נגד אימו, האם תזכה במשמורת
- לאחר הגירושין בבית הדין הנוצרי, האם התאסלמה, היכן תידון המשמורת?
- הילדים החטופים יחזרו לשבדיה מתוקף "אמנת האג"
הליכי הגירושין מתחילים בבית הדין הרבני
הליכי הגירושין בין השניים החלו בשנת 1994 כאשר שנה לאחר מכן החל בית-הדין הרבני לדון בהסדרי המשמורת של הבנות. כבר במהלך הדיון בשנת 1995, אמר הגבר כי ברצונו שהבנות תילמדנה בבית-ספר דתי ממלכתי, וכי העברת הבנות לבית-הספר "בית-יעקב" של ישיבת איתרי נעשתה שלא על דעתו.
ניסיונות נוספים להשגת הסכם שלום בית העלו חרס ונמשכו על פני מספר שנים כאשר בחלוף הזמן, שבה ופנתה האישה לבית הדין הרבני בבקשה כי ידון בתביעת הגירושין. בדיון שהתקיים בשנת 2000 בפני בית-הדין, הביע הבעל נכונות להתגרש, אך הציב לכך שלושה תנאים: שהמשיבה תחדל להתגורר יחד עם הבנות בבית-צפאפא, שהבנות תלמדנה בבית-ספר ממלכתי-דתי כפי שהיה טרם הפירוד בין בני-הזוג, ושבחופשות תשהנה הבנות בחזקתו.
בית-הדין ציין בפני האב כי בנוגע לבנות תתבקש חוות-דעת מקצועית, על כך השיב הגבר: "אני מבקש שהסמכות על הילדים תהיה בבית משפט לענייני משפחה". במהלך אותה ישיבה, ערך בית הדין הסכם גירושין בין בני-הזוג, והצדדים חתמו עליו בהסכמה. רוב סעיפיו של ההסכם נגעו להסדרי הביקור והראייה של הבנות, כאשר בין השאר נרשם בהסכם ששכר הלימוד של הבנות ימומן על ידי אביהן במידה ותלמדנה בבית ספר ממלכתי דתי.
קראו עוד בתחום:
- ההורים מתנגדים, האם הסבא והסבתא יזכו להסדר ראייה עם נכדתם?
- בנו של עובד זר יוכרז כבר אימוץ למרות התנגדות האב
- ההורים לא מתקשרים אלא בהודעות SMS, האם תתכן משמורת משותפת?
הגט ניתן לאישה לאחר שלושה חודשים ובאותו היום הוגשו תביעות מצד שני הצדדים בנושא חינוך הבנות. האב טען כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בחינוך הבנות, מאחר והוא לא נתן בשום שלב של הדיונים את הסכמתו לכך.
מנגד, טענה האם כי במהלך הדיונים בתביעת הגירושין, שב והעלה האב את סוגיית חינוך הילדים, וסוגיה זו אף נכללה בהסכם הגירושין שאושר על-ידי בית הדין. אי לכך, טענה האישה כי יש להסיק שהגבר הסכים לכך שבית-הדין ידון בחינוך הבנות, וכי הסמכות שרכש בית-הדין בסוגיה זו נמשכת.
סמכויותיו של בית הדין הרבני קבועות בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 מבין סעיפי החוק המקנים לבית-הדין הרבני סמכות דיון בתביעות המוגשות אליו, שניים מהם רלבנטיים למקרה דנן:
- סעיף 3 לחוק, המקנה לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט "ייחודית" בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין.
- סעיף 9 לחוק, המקנה לבית-הדין סמכות שיפוט מקבילה בענייני המעמד האישי, אם ניתנה לכך הסכמה של כל הצדדים הנוגעים בדבר. ההסכמה לסמכותו של בית-הדין בענייני מעמד אישי יכולה להיות מפורשת- בכתב או בעל-פה, ויכולה היא להיות הסכמה מכללא המוסקת, למשל, מעצם הופעתו של הנתבע בבית-הדין, בלא שהביע התנגדות.
בית המשפט קבע במקרה שלפנינו, כי מאחר שתביעת האם לבית-הדין הרבני בעניין חינוך הבנות הוגשה לאחר שבני-הזוג התגרשו, לא קנה בית-הדין הרבני סמכות לדון בה, מכוח כריכה מתוקף סעיף 3. גם לפי סעיף 9 לחוק לא קנה בית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת החינוך שלפניו שכן כתב-הגנתו של האב בתביעתה של האישה לחינוך הבנות, כלל התנגדות מפורשת לסמכותו של בית-הדין הרבני לדון בנושא. עורך דינו של האב שב וחזר על התנגדותו לסמכות בית-הדין בדיון שהתקיים לפניו, ועל כן ברור כי בית-הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעת החינוך מכוח הסכמת הצדדים.
האם עצם הופעתו של האב בדיונים בבית הדין הרבני הינם אישור להסכמתו?
פסיקתו של בית-משפט העליון כבר הכריעה בעבר כי נושא חינוכם של ילדים, להבדיל ממשמורתם, אינו כרוך "על-פי עצם טיבו וטבעו" בתביעת הגירושין.
עורכת דינה של האישה טענה כי עצם הופעתו של הגבר בבית הדין הרבני, ועליית סוגיית החינוך במהלך הדיונים בנושא הליכי הגירושין, יש בה בכדי לאשר כי הסכים האב לדון בחינוך הילדים בבית הדין הרבני. עם זאת, השופטים לא קיבלו את טענותיה וקבעו כי מעיון בפרוטוקולי הדיונים ובכתבי ההגנה שהוגשו עולה באופן חד משמעי כי האב לא הסכים במפורש או מכללא, לכך שנושא החינוך יידון בבית-הדין הרבני:
- במהלך הישיבה שהתקיימה בבית הדין בסוף שנת 95’ ציין האב כי ברצונו שבנותיו תלמדנה בבית-ספר כדוגמת "חורב", אולם דבריו אלה נאמרו במענה לשאלה שהציג לו בית-הדין.
- בישיבה שהתקיימה ביום 27.6.00, שב בית-הדין לדון בתביעת הגירושין. במהלך הדיון מנה האב את התנאים בהתקיימם הוא מוכן להתגרש. אחד מהתנאים אותם ציין, נגע ללימודיהן של הבנות בבית-ספר ממלכתי-דתי.
מכל האמור לעיל, ומתוך ניתוח הנתונים שהונחו בפניהם, קבעו שופטי בית המשפט העליון כי סמכות הדיון בתביעה העוסקת בשאלת חינוך הבנות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית הדין הרבני.
