הכרזת נזקקות וצווי משמורת לפי חוק הנוער

רצ"ב פסק דין שניתן ע"י שופטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה שושנה שטמר, בעניין ערעור על החלטה של בית המשפט לנוער בבית משפט השלום בחיפה , לפיה הוארכו הכרזת הנזקקות וצווי המשמורת לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך-1960 לגבי שני הקטינים, ילדיה של המערערת, למשך שנתיים ימים.

הנפשות הפועלות במשפט זה הם שני ילדים קטנים, אמם שנאבקת על מנת להחזירם למשמורתה, ומנגד - פקידות הסעד, נציג היועמ"ש והאפוטרופוס לדין של הקטינים, שלעמדתם טובת הילדים היא שלא להתגורר עם האם אלא להשאירם אצל המשפחות האומנות, שבמשמורתם הם נמצאים מזה מספר שנים.

השופטת קמא קבעה , כי לא בשלה העת להחזיר את הקטינים למשמורת אמם, ולפיכך יש להאריך את שהותם אצל המשפחות האומנות על פי צווים לפי חוק הנוער למשך שנתיים נוספות ועל קביעה זו הערעור הנדון.

השופטת שטמר דחתה את הערעור מהטעמים המופיעים בפסק הדין

---------------------

בית המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבימ"ש לערעורים
אזרחיים
ע"א 878-08
תאריך: 14.12.08

בפני
כב’ השופטת שושנה שטמר


המערערים
1. ר’ א’
2. ש’ א’
באמצעות עו"ד גל טורס – אפוטרופוס לדין
3. ס’ א’
באמצעות עו"ד יוסי נקר

נגד


המשיבים
1. פקידת הסעד לחוק הנוער – ס’ ס’
2. א’ א’
3. היועץ המשפטי לממשלה
ע"י ב"כ עו"ד הס בכר


פסק דין

ערעור על החלטה מיום 27/7/08 בתיק נ/538/04 של בית המשפט לנוער בבית משפט השלום בחיפה (כב’ השופטת ע’ בן-לוי), שניתנה ביום 27/7/08, לפיה הוארכו הכרזת הנזקקות וצווי המשמורת לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך-1960 (להלן – "חוק הנוער") לגבי שני הקטינים, ילדיה של המערערת, למשך שנתיים ימים.

1. הנפשות הפועלות במשפט זה הם שני ילדים קטנים, אמם שנאבקת על מנת להחזירם למשמורתה, ומנגד - פקידות הסעד, נציג היועמ"ש והאפוטרופוס לדין של הקטינים, שלעמדתם טובת הילדים היא שלא להתגורר עם האם אלא להשאירם אצל המשפחות האומנות, שבמשמורתם הם נמצאים מזה מספר שנים.

2. בפסק דין מפורט ומנומק היטב, קבעה השופטת קמא, כי לא בשלה העת להחזיר את הקטינים למשמורת אמם, ולפיכך יש להאריך את שהותם אצל המשפחות האומנות על פי צווים לפי חוק הנוער למשך שנתיים נוספות. על קביעה זו הערעור שלפני. אקדים ואומר, כי מסכימה אני עם מסקנותיו של בית משפט קמא. אוסיף בסיפא של פסק דיני הוראה על מתן תסקיר וחוות דעת מעודכנים בעוד כ-6 חודשים.

הרקע העובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא
3. הרקע העובדתי נלמד מפסק דינו של בית משפט קמא, מהחלטות קודמות בתיק, מהמוצגים ומהפרוטוקולים. להלן, תמצית קצרה של העובדות הנחוצות להכרעתי:
למערערת שלושה ילדים. במשפט זה נדון עניינם של השניים הגדולים: ר’, שהוא יליד 23/10/97 והיום הוא כבן 11 שנים. ר’ נקלט במשפחה אומנת מאז 28/9/04, בהיותו כבן שבע. ש’, שהוא יליד 28/9/00, והיום כבן תשע שנים. ש’ נקלט במשפחה אומנת ב-28/4/04, בהיותו כבן ארבע שנים. הילד השלישי, א’, שהוא כבן 7 היום, נשאר במשמורתה של האם, ועומדים בעניינו צווים שיפוטיים לפי חוק הנוער, המחייבים השגחה של פקידת הסעד.
שלושת הילדים נולדו למערערת מנישואיה לא’, ממנו התגרשה לאחר שהילדים הוצאו מרשותה.

4. ביום 25/11/03 נתן בית המשפט קמא צו ביניים להוצאת ר’ וש’ ממשמורת הוריהם, והם הועברו למרכז החירום "שבתאי לוי", שם שהו במשך כ-10 חודשים.
ב- 23/5/04 הוכרזו שני הילדים כ"קטינים נזקקים" לפי חוק הנוער. ב- 30/8/04 ניתנה החלטה, לפיה יוצאו הקטינים ממשמורת הוריהם ויועברו למשפחות אומנות. תוקף הצווים הוארך מעת לעת.
האב הביאולוגי תמך בהוצאת הילדים ממשמורתה של האם.

5. הסיבות להוצאת הילדים ממשמורת אמם ואביהם הביאולוגי, בעלה של המערערת באותה עת, היתה כדלקמן: לכל אחד מההורים היו בעיות רגשיות על רקע ילדות קשה וחריגה, שהשליכו באופן מהותי ביותר על המערכת הזוגית שלהם. האם היא בת לאם בעלת פיגור ועברה התעללות מינית קשה בילדותה. לאורך השנים היו מריבות חמורות בין בני-הזוג, שהתבטאו אף באלימות פיזית. האם ביצעה מספר נסיונות אובדניים תוך הפגנת מצוקה נפשית קשה. לאווירה הקשה בבית ולקשייה של האם, שנבעו – כך לדעת המומחים – מטראמות ילדותה, ושהתבטאו בחוסר יכולתה של האם להיות דמות הורית מכילה ומגינה לגבי הילדים, היתה השפעה הרסנית על הילדים.
בשנים 2001-2003 דווח מהגן בו שהה ר’ על קשיים רגשיים ובעיות רפואיות שלא טופלו. לגבי ש’ דווח כי אינו מגיע באופן סדיר למעון. בעת הוצאתם למרכז החירום דווח מהגנים על הדרדרות קשה במצבם של הילדים. לגבי ש’ דווח אף על תנועות של הרמת ידיים בתנועה מגוננת מפני מכות. באותה עת מסר האב לגורמי הרווחה, שטיפלו במשפחה, על שימוש בסם מצד האם, על אלימות קשה שלה כלפי הילדים ועל השכבתם מוקדם לישון לאחר מתן אקמול על מנת שיירדמו.
הילדים נמצאו עובר להוצאתם למרכז החירום במצב רגשי קשה ביותר ואף אובחן איחור בהתפתחות בכמה תחומים.


6. לאורך כל התקופה, עד הוצאת הקטינים ממשמורת האם, היה משרד הרווחה מעורב וניסה להעניק עזרה לבני הזוג בתמיכה כספית, בשליחת מתנדבת תומכת, שליוותה את האם לאורך כמה שנים ובהפניה לקבל טיפולים על מנת לשפר את היכולת ההורית שלה. אולם האם, לאורך כל השנים – כך לעמדת המשיבים - סרבה, למעשה, לקבל טיפולים, וזאת מתוך גישה, כי אין בה כל פגם וכי מצבם של הילדים, ככל שאינו טוב ואף לכך התכחשה האם, הוא עקב התנהגותו של בעלה במערכת הזוגית או בשל הוצאתם מרשותה.

7. יצויין כי האב, שהוא משיב בערעור, לא התייצב לדיון לפני ואף לא שלח תגובה כלשהי לערעורה של המערערת. נראה כי לאחר גירושיו הסכין והסכים עם שהותם של הילדים במשפחות אומנות ולא הגיש כל בקשה לשינוי מצבם. האם היא הנאבקת, כאמור, על החזרת הילדים לרשותה.

8. על פי הדיווחים של הגורמים המטפלים נקלטו הילדים במשפחות האומנות, כאשר במקביל נשמר הקשר עם הוריהם על ידי פגישות סדירות במרכז הקשר. הקלטותם במשפחות לא העלימו את כל קשייהם של הילדים: ניכרו אצל הילדים גילויי מצוקה קשים, שלדעת המומחים באים על רקע ילדותם בבית הוריהם, הפחדים והכעסים שצברו (בין היתר, גילויי זעם קשים, תקיפה מינית של ר’ שבוצעה כלפי ילד קטן ממנו, חשש למצב דכאוני של ר’ ועוד) ואף בשל התנהלותה של האם בכך שהיא מבטיחה לילדים כי הם יוחזרו עד מהרה לביתה, מה שמקשה על איזון משקלם הרגשי של הילדים.

ר’ סובל מהפרעה התפתחותית בקואורדינציה, חשד לליקויי למידה רב מערכתיים, הפרעות קשב וריכוז, שככל הנראה ברובה על רקע רגשי, הפרעה רגשית שכוללת דכאון מתמשך, בלבול וקושי בהפנמת דמויות הוריות וכן קיים חשש להתפתחות דכאון קליני עם גיל ההתבגרות. דר’ ש’, הפסיכולוג שבדק את ר’, המליץ על מגוון רחב של טיפולים עבורו וביניהם טיפול פסיכותרפי אינדיוודואלי ארוך טווח וכן הדרכת הורים. דעה דומה הביעה הפסיכולוגית, דר’ א’ ש’.
מהעדויות עולה, אם כן, כי ר’ זקוק להמשך טיפול אינטנסיבי לאורך זמן.

ש’ סובל מהפרעות קשב, ולטענת האפוטרופוס לדין יש לטפל בו באמצעות מתן ריטלין, אולם בשלב זה, לטענתה של האם עקב אי סיום כל הבדיקות, האם מסרבת לטיפול זה.
לגבי ש’ הייתה הדגשה של המומחים, שיש למנוע טלטולים קשים נוספים ממנו (ל’ א’, הפסיכולוגית המטפלת בש’).

9. ב-9/8/06 הגישה המערערת בקשה להחזרת הילדים, ובא-כוחה דרש לקיים הליך של הוכחות. בית משפט קמא קיים הליך ארוך, שבו נשמעו מספר מומחים טיפוליים (ח’ ב’, העובד הסוציאלי שטיפל בילדים עם הגיעם למרכז החירום ובמהלך שהותם שם וכן טיפל באם ובאב על ידי פגישות; הפסיכולוגית הקלינית ג’ פ’, שערכה בדיקות פסיכולוגיות לאם ולילדים בשנת 2004; הפסיכולוגית א’ ח’, אשר צפתה באם ובאינטראקציה שלה עם הבן השלישי, א’; ע’ ק’, עובדת סוציאלית, שאחראית על ר’ במשפחה האומנת ושהעידה על היקלטותו הטובה במשפחה האומנת; א’ ש’ ב’, שהיא פסיכולוגית אשר טיפלה בר’ לאורך כשלוש שנים; דר’ א’ ש’, שערך לר’ בדיקה לאחר התקיפה המינית שתקף ילד אחר; גב’ ע’ ל’, עו"ס שלוותה את ש’ לאורך השתלבותו במרכז החירום ואצל המשפחה האומנת; א’ ל’, פסיכולוגית קלינית, שטיפלה בש’ במהלך שנת 2007; דר’ ד’ ל’, פסיכולוג שערך אבחון פסיכולוגי לש’).
האם העידה, אולם היא לא הביאה חוות דעת מקצועית נוגדת כלשהי על מנת לתמוך בבקשתה, אלא שמה את הדגש על כך שהילד הנוסף הגדל במשמורתה, הוא ראיה, ואפילו מכרעת, ליכולותיה להצליח כאם.

10. עם הגשת סיכומיו של בא-כוחה של המערערת בבית משפט קמא, עלה כי הדרישה של האם היא לא רק להוציא את הילדים מהמשפחות האומנות אלא אף לבטל כליל את הכרזתם כקטינים נזקקים. על עמדה זו, לפיה יש לבטל את הכרזת הנזקקות ולהחזיר את הקטינים לאמם, חזרה המערערת בערעור שלפני. על אף דרישתה זו, נראה מהודעת הערעור (וראו סעיפים 101, 102 ו-103 להודעת הערעור) שהמערעת מוכנה, כי המשיבה תשאר מעורבת בשיקום הילדים, אולם העזרה תבוא לילדים שיימצאו בביתה ובמשמורתה ולא במסגרת חוץ ביתית כלשהי.

פסק-דינו של בית משפט קמא
11. כאמור, העידו מטעם המשיבה מספר מומחים מתחום הטיפול הנפשי (פסיכולוגים ועובדים סוציאליים). בית משפט קמא סקר את חוות דעתם וחקירתם הנגדית בפסק דינו בהרחבה.
העיון בחוות הדעת הראה, כי מוסכם היה על המומחים, שקשייה של האם נבעו מהתעללות הקשה בה היתה נתונה בילדותה ובהתבגרותה (התעללות מינית של האב וככל הנראה אף של אחיה) וכי ללא טיפול אינטנסיבי ומתמיד של מספר שנים, לא יחול שיפור במצבה והיא לא תהיה מסוגלת להעניק לילדים את צרכיהם הנפשיים. האם, מתוך חשש, ככל הנראה בלתי מודע, להתמוטטות חומות המגן שיצרה לה על מנת לשרוד, מסרבת לקבל טיפול כזה, וכל טיפול בו התחילה נזנח על ידה עד מהרה.

12. הסיכון באם כלפי ילדיה הוא, לדעת המומחים, בכך שהאם מזדהה עם ילדיה "ממקום של ילד הזקוק לטיפול וסיפוק הצרכים ולא ממקום של הורה הרואה עצמו כמי שמספק צרכים אלה... האם מנסה באופן נואש לשמר תפיסה פסאודו-נורמלית של משפחה ושל הורות, לשם כך מתרחש אצלה תהליך של התעלמות אקטיבית מראיות והקשיים מחד ואימוץ של פסאודו-מציאות מאידך. תהליך זה, המועצם על ידי בלבול, ספקנות, הכחשה ופיצולים דיסוציאטיביים הופך אותה עיוורת למצבים בהם היא או ילדיה עלולים להפגע". בנסיבות אלו האם, אף עלולה לפגוע בילדיה על אף אהבתה הרבה אליהם (חווד דעתה של הפסיכולוגית ג’ פ’ שבדקה את האם – סעיפים 37 ו-56 לפסק דינו של בית משפט קמא). הפסיכולוגית א’ ח’ אף הוסיפה כי האם איננה מאפשרת לילדה לחיות "במרחב שלו". היא חווה את הקשר בינה לבין הילד "כיחידה הומוגנית אחת". כאשר יש איזה גילוי עצמאות של הילד, יוזמה, תוקפנות, אמירת לא, היא חשה שעולמה חרב עליה, והיא מנסה למנוע מצב מאיים זה על ידי שליטה. אם ילד לא עומד בציפיותיה, יש בכך משום שחזור של חוויות השבר שחוותה בילדותה. הילד אינו יכול להתפתח כראוי (עמ 18 ו-19 לפסק הדין).

13. האם דבקה בעמדתה לפיה אין ביכולותיה כאם כל פגם וכי מצבם של הילדים נבע ממערכת היחסים ההרסניים בינה לבין אביהם הביאולוגי של הילדים, ממנו התגרשה. היא טענה, כי עתה לאחר שהיא נמצאת במערכת יחסים חדשה, בריאה, תומכת, עם גבר אחר, לו היא מתכוונת להנשא, נוצר מצב חדש, שיאפשר לה לטפל היטב בילדיה בביתה שלה.
תשובת המומחים לענין זה הייתה, כי הכשל במילוי חובותיה כאם לא נבעו רק ממערכת היחסים הקשה שהיתה בינה לבין בעלה, אביהם הביאולוגי של הילדים (שככל הנראה לקה בקווים סדיסטיים כלשהם), אלא בגלל הבעיות שיש לה עצמה. כל עוד לא תעבור טיפול ממושך ואינטנסיבי, אין מקום לסכן את הילדים בשינוי מצבם, שעלול להביא לפגיעה קשה, בלתי חוזרת בהם.

14. אף טענתה של המערערת כי היא מטפלת היטב בבן א’, אשר הנו ילד בעל נכות קשה מלידה, לא התקבלה על המומחים ובית משפט קמא כראיה לכך, שהיא ראויה לגדל את שני בניה הגדולים יותר. המערערת ראתה עצמה חופשיה מלקיים החלטות שיפוטיות שניתנו באשר לא’, מתוך מחשבה שהיא יודעת טוב יותר מה לעשות ומה לא לעשות. גישה זו מאפיינת אותה גם בהתייחסה לר’ ולש’, שאף לגביהם היא בטוחה כי היא תצליח להתגבר ללא עזרת הגופים המטפלים. כתב על כך בית משפט קמא:

"221. הפער הבלתי נתפס בין ראייתה של ס’ את מצבה ואת מצבם של ר’ וש’, לבין העובדות שנפרשו לפני על ידי כל אנשי האבחון והטיפול שהעידו, מעלה את החשש כי ס’ רואה את מה שהיא רוצה לראות ולא את המציאות. לאחר ששמעתי את עדותה של ס’, התברר לי כי ס’ הראתה לי את עולמה הפנימי, כפי שהוא עלה באבחון ובעדותה של הפסיכולוגית ג’ לאמור: ’ס’ מנסה באופן נואש לשמר תפיסה פסאודו-נורמלית של משפחה ושל הורות, לשם כך מתרחש אצלה תהליך של התעלמות אקטיבית מהקשיים ואימוץ מציאות מדומה. תהליך זה, המועצם על ידי בלבול, ספקנות, הכחשה ופיצוים דיסוציאטיביים, הופך אותה עיוורת למצבים בהם היא או ילדיה עלולים להפגע. כדי להמנע מהתמודדות עם חוויות מכאיבות או מביכות היא מנסה להתעלם מהמציאות הפנימית והחיצונית’. דבריה של ס’ בפני המחישו הליכים פנימיים אלו. דבריה המחישו את התעלמותה מהמציאות, מפגיעתה הקשה של ילדיה ומהעובדה כי גם אם היא התעלמה ממעשיו של א’ כגירסתה וניסתה לתפקד כרגיל, ילדיה ר’ וש’ ספגו את אוירת הבית האלימה, את ההורות הלא מגינה שלה וניזוקו קשה עקב כך" (עמ’ 48 לפסק הדין).

15. סיכם בית משפט קמא את עמדתו וכתב, כי ראייתה המסולפת של האם את המציאות, שוללת אפשרות של שיתוף פעולה בינה לבין הגורמים המטפלים לצורך קבלת טיפול. הילדים זקוקים במצבם ל"הורות טובה, יציבה ותומכת והמשך טיפול ארוך טווח. כל אלו אינם ברי ביצוע כאשר הם במשמורת אמם" (עמ’ 48 לפסק הדין). מאחר שכל המומחים שהעידו לפני בית משפט קמא קבעו, כי ללא טיפול נפשי רגשי ארוך טווח המערערת איננה יכולה לטפל בילדיה, ובשל כך שהאם סבורה שאין לה כל בעיה וכי היא איננה נזקקת לטיפול, הרי אין מקום להעדיף את קשר הדם על פני טובת הילדים.

16. השופטת קמא אף קבעה, כי מאחר שהמערערת לא עברה מעולם בדיקת מסוגלות הורית באשר לילדים ר’ וש’, הרי יש הכרח כי היא תעבור בדיקה כזו. בא-כוחה של המערערת הציע כי היא תעבור בדיקה כזו, אולם עד מועד מתן פסק הדין, ואעיר כי אף עד לתום הדיון לפני, לא הובאה על ידי האם חוות דעת כלשהי בעניין מסוגלותה ההורית.

17. כאמור, היה הציווי האופרטיבי של פסק הדין של בית משפט קמא, כי הקטינים יישארו במשפחות האומנות.

טענותיהם של הצדדים בערעור
18. עיקר טענותיה של המערערת בערעור היו, שבית המשפט לא שקל נכון את מצבה היום וכי פקידות הסעד המשיכו להסתמך על מצב קודם, כשהן נשענות על סיפורים של האב, שמטרתם היתה להשחיר את האם. עתה חל שינוי מהותי בחייה, שכן היא מצאה בן זוג, שמגדל יחד איתה את בנה א’, וכי בן זוג זה הוא דמות חיובית, אשר תעזור לה לספק לילדים את כל צרכיהם הנפשיים.
כן טענה המערערת כי בית משפט קמא לא שקל די את העובדה שלא רק שלא חלה הטבה במצבם של הילדים במשפחות האומנות אלא היתה התדרדרות.
הוסיפה המערערת, כי טובת הילדים היא שהם יגדלו בבית אמם הביאולוגית, אשר תתן להם בית חם ואוהב וחובה היא על המדינה לתת להם ולה סיוע אולם כל זאת כאשר הילדים גדלים בביתה.
עוד טענה המערערת כי הילדים רוצים לחזור להתגורר בביתה: ר’ אף לומד בחיפה, מקום מגוריה, ואילו ש’ חייב לחזור הביתה, שם היא תוכל לגדלו מבלי שיזדקק לריטלין, תרופה שרשויות הרווחה מבקשים לתת לו.

19. המשיבות הגנו על פסק דינו של בית משפט קמא, תוך הדגשה כי בית משפט קמא, נהל הליך ממושך ורחב של הוכחות, בדק את טענות הצדדים, שמע עדים מומחים רבים, התרשם באופן שלילי מהמערערת, וכי מסקנותיו הם נכונות והולמות את פרטי המקרה.

אף האפוטרופוסית לדין של הקטינים חיוותה עד דעתה, שאין להחזיר את הילדים עתה לאם, אשר לא רק שאינה יכולה לגדלם בעצמה, אלא היא אף מזיקה להם, בכך שהיא משלה אותם לאורך כל התקופה בה הם שוהים במשפחה האומנת, שהנה הם חוזרים הביתה. לדעתה של האפוטרופסית, ההיקלטות של הילדים במשפחות האומנות היא טובה מאוד. אם הייתה תמיכה של האם שהם ייקלטו במשפחות הקליטה הייתה טובה הרבה יותר.

נציג היועמ"ש טען, כי לא הוצגה ולו בדל של ראיה, כי החזרת הילדים תצליח. אם ייעשה נסיון להחזירם והוא לא יצליח, תהיה בכך פגיעה אנושה בילדים, שמצבם הרגשי הוא שביר ביותר. על כל פנים, טענה באת-כח היועמ"ש היה ראוי להשלים את בדיקת המסוגלות ההורית לפני עשיית כל שינוי.

דיון והכרעה
20. אין חולק כי מקומו הטבעי, העדיף, של ילד הוא להיות עם משפחתו הביאולוגית. שם ניתן להעניק לו "אהבת אם ואב". כתבה על כך בית המשפט העליון:

"ניתוק ילד ממשמורת הורהו מהווה פגיעה בזכות טבעית הנתונה לו, ולכן יש לפרש את גדר המצבים המאפשרים שלילת זכות כזו בזהירות יתירה ועל דרך הצמצום (ע"א 488/77 פלוני נ’ י.מ., פד"י לב(3) 421, 431-2). פגיעה בזכות זו אינה מסתכמת בפגיעה בזכות משפטית. היא משליכה במישרין על טובתו של הילד כמי שזקוק באורח טבעי למשמורת הורית טבעית הבנויה על קשר הדם המהווה לעולם נקודת מוצא והתחלה לכל. כך הדבר גם מקום שנבקע שבר באחדות המשפחה והורי הקטין שוב אינם חיים בשיתוף זה עם זו. גם המשמורת החד-הורית, גם אם לעיתים רבת מכאוב, היא המשמורת הטבעית; היא משמורת האהבה שאינה מותנית מעצם טיבה בכל תנאי מוקדם, והיא הנותנת את תחושת החום, הבטחון וההגנה לילד להם הוא זקוק בשנות חייו הראשונות. ניתוקו של קטין ממשמורת הורהו, ולו לזמן מוגבל, היא החלטה קיצונית וחמורה שאין לנקוט בה אלא כהכרח בל-יגונה (ע"א 783/81 פלונים נ’ פלמוני, פד"י לט (2) עמ’ 1, 7)" (דנ"א 6041/02 פלונית ואח’ נ’ פלוני ואח’, פ"ד נח(6) 246 פס’ 9 לפסק דינה של השופטת פרוקצ’יה).

מנגד, החשוב מכל בדיון באשר למקום בו יגדל הילד, היא "טובת הילד":

"עיקרון העל המנחה בעת קבלת החלטות הנוגעות למשמורתם ולמקום מגוריהם של ילדים, כמו גם בכל מקרה אחר שעניינו יחסי הורים וילדים, הינו טובת הילד, כאשר עיקרון זה מחייב הן את הוריו של הילד [סעיפים 15 ו- 17 לחוק הכשרות] והן את בית המשפט [סעיף 25 לחוק הכשרות] [וראו: רע"א 4575/00 פלונית נ’ אלוני, פ"ד נה(2) 321 (2001); בע"מ 9358/04 הנ"ל בעמ’ 27/06 הנ"ל; דוח הועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה (חלק כללי, תשס"ד) 127; סעיף 3 לאמנה בדבר זהויות הילד, כ"א 1038(31), 221 (נעשתה ביום 20/111/89, נכנסה לתוקף ביום 2/9/90, נחתמה על ידי ישראל ביום 3/7/90 ונכנסה לתוקף, לאחר אשרורה (4/8/91) ביום 2/11/91]. עיקרון זה הוא העיקרון העצמאי המנחה הבודד בכל הנוגע למשמורת ילדים וקביעת מקום מגוריהם, כאשר אין לצידו שיקולים עצמאים אחרים [בע"מ 9358/04 הנ"ל בעמ’ 27/06 הנ"ל] (בעמ’ 10060/07 פלונית נ’ פלוני, פס’ 28 לפסק דינו של השופט דנצגר (2/10/09)).

21. בנידוננו, עתה לאחר ארבע שנים, אין מקום לדון אם בזמנו הוצאת הילדים ממשמורת האם היתה נכונה. על כל פנים, שוכנעתי מחוות הדעת המקצועיות שנסקרו בפסק דינו של בית משפט קמא (ושאותם אף בדקתי בעצמי), כי מצבם של הילדים בעת שהוצאו ממשמורת האם והועברו תחילה למרכז החירום ואחר כך למשפחות האומנות, היה קשה ביותר, ונראה כי הוצאתם היתה צעד הכרחי בזמנו לטובת הילדים (וראו, בין היתר, חוות דעתו של העובד הסוציאלי, ח’, שטיפל בילדים עם הגעתם למרכז החירום ובמשך שהותם שם). מצבם דרש טיפולים והתייחסות מיוחדת במשפחה האומנת ולפיכך החליטו הרשויות, מתוך כוונה שלא להעמיד משפחה בעומס שאיננה יכולה לעמוד בו אם שני הילדים יהיו אצלה, כי הילדים יופרדו (החלטה שבדרך כלל איננה לטובת ילדים אחים, ורשויות הסעד נמנעות וצריכות להמנע, במידת הניתן, מלנקוט בהפרדת אחים).
כן שוכנעתי, כי השתלבותם במשמורת המשפחות האומנות היא טובה. השאלה העומדת לדיון היא, אם החזרתם עתה למשמורת אמם לא תהווה פגיעה קשה בילדים ולפיכך בניגוד ל"טובת הילדים".

22. אפתח בכך שלא מצאתי לנכון לשוחח עם הילדים. לא מצאתי אף פסול בכך, שבית משפט קמא לא שוחח אתם (השופטת ראיינה את הילד א’, ולא התרשמתי כי הראיון עמו הניב תוצאות לענייננו).
על פי חוות דעת המומחים, הילדים, מחד גיסא רוצים לחזור לבית אמם מתוך אידיאליזציה של מצב כזה, אולם מאידך גיסא הם חוששים מאד משינוי כזה. כן עולה, כי האם אוהבת את ילדיה וחפצה בכל לבה לטפל בהם. השאלה היא אם היא יכולה לעמוד בתפקידים שיש להורה על מנת לעזור בשיקום הילדים ולא לפגוע בהם יותר ממה שהם פגועים עתה. בנסיבות אלה, כשעולה מחוות הדעת של המומחים כי הם אוהבים ומכבדים את האומנים ומאידך גיסא חוששים מהחזרה לביתם, לא נראה כי בית המשפט ייתרשם נכונה על מצבם והטוב להם מראיון עם הילדים עצמם מאשר מחוות דעת המומחים.
זאת ועוד, ספק הוא אם ילדים בגיל זה יכולים להבין מדוע החזרתם לביתם תפגע בהם. עניין זה הוא עניין למומחים ולנסיון החיים של המחליט על הרחקתם מבית ההורים.

23. עוסקים אנו בתחומי הנפש של הילדים והאם - ובתחום זה, אף ראוי הוא לפנות לחוות הדעת של אנשי המקצוע ולהעזר בהם. אמנם חוות הדעת אינם סוף פסוק, אלא מסקנתו של השופט, אולם בדרך כלל ייטה בית המשפט לקבל חוות דעת אלו (וראו, בין היתר, בע"מ 5710/05 פלוני נ’ פלונית ואח’, פס’ 31 לפסק דינה של השופטת ארבל (6/7/06); ע"מ 9358/04 פלונית ואח’ נ’ פלוני, פס’ 10 לפסק דינה של השופטת חיות (2/5/05); רע"א 4575/00 פלונית נ’ אלמוני, פ"ד נה(2) 321, (2001).
כאמור, בחנתי את חוות הדעת של המומחים ואת עדויותיהם. כל זאת מתוך מטרה שהצבתי לעצמי שלא להתפס מראש ל"קונספציות" שהובעו בהן, שמא אף הם עצמם נתפסו להן ולא חזרו ובחנו אותן על רקע המציאות. לא מצאתי כי יש סטגנציה כזו בדיעות המומחים. השתכנעתי שיש לקבלן. מה גם שבנדוננו לא היתה חוות דעת נוגדת, והמסקנות, בנוסח זה או אחר, היו משותפות לכל המומחים והן בהחלט נראות הגיוניות.

24. בנידוננו עומדים שלושה פקטורים המחייבים לעמדתי, כמו לעמדת בית משפט קמא, להשאיר את המצב כפי שהוא.

הראשון והעיקרי הוא שהאם, על פי חוות הדעת של כל המומחים שהעידו בתיק, איננה יכולה לתת לילדים סביבה הורית ראויה בשל בעיותיה המשפיעות באופן חמור ביותר על תיפקודה כאם.
אחזור מעט על מה שכבר הבאתי מפסק הדין של בית משפט קמא לגבי הפגמים בהתנהלותה ההורית של האם: הפסיכולוגית ג’ פ’ כתבה לגבי האם (וראו חוות דעתה מב/4, שהיא תקציר בדיקה פסיכולוגית של האם וכן את מב/6, שהוא תקציר מורחב) כי האם לכודה בתוך רגשות אינטנסיביים של דיכאון וחרדה, לחץ רגשי רב, מחשבות טורדניות, תחושת חסך וחוסר מימוש. היא עצמה כמהה לקשר הורי מגן, כמיהה שאין באפשרותה לממש, ולפיכך היא מצפה כי הילדים ימלאו פונקציה זו וימלאו את צרכיה. מכאן שגישתה היא ממקום של ילד הזקוק לטיפול וסיפוק הצרכים ולא של הורה המספק זאת. המציאות באשר למשפחתה ולתקינותה איננה נתפסת אצלה באופן ריאלי. על פי האבחון היא לא תוכל לטפל בילדיה באופן מספק, כיון שהיא לא תוכל לראות באופן בוגר ומציאותי את צרכי ילדיה. האם הפסיקה את הטיפול. היא סבורה כי הילדים הוצאו ממנה ללא סיבה, כמו כן אין לה אמון ברשויות הרווחה. כרגע יש לה ילד עם צו השגחה בקהילה והיא איננה מקיימת קשר תקין ומספק עם הרשויות. הפסיכולוגית כתבה לעניין מסוגלותה ההורית של האם:

"על פי ממצאי האבחון ניתן לאתר שס’ תתקשה לטפל בילדיה באופן מספק. זאת בשל העדר רפרטואר של יחסי אובייקט המאפשר לה להעמיד עצמה לרשות ילדיה. ס’ מאמצת ’פסאודו מציאות’, מעין מציאות אלטרנטיבית בה היא חיה תוך התעלמות עווות המציאות הממשית הכוללת גם את ילדיה וצרכיהם. דפוס הגנתי זה עוזר לה מחד להימנע מכאב לא נסבל במפגש עם המציאות, ואולם מאידך היא אינה מצליחה לכן לראות באופן בוגר ומציאותי את צרכי ילדיה ולהיענות להם, ס’ פועלת כמו "כאילו" אמא ומתקשה לגדלם כהורה אחראי ומספק".

הפסיכולוגית אף הוסיפה, כי תוצאות בדיקתה, ללא טיפול אינטנסיבי באם, תקף למשך ארבע שנים (הבדיקות והאבחון הם משנת 2004).
ההמלצה היתה לטיפול פסיכוטרפויטי ארוך טווח. הפסיכולוגית הסבירה כי ללא טיפול לא יחול שינוי אמיתי. גם בן הזוג החדש איננו יכול להיות פתרון, כיון שהאם לא עברה טיפול לשינוי אישיותה. אם המציאות תשתנה, כי אז היא עדיין נשארת, ללא טיפול, עם אותה מסוגלות הקשורה באישיותה.

הפסיכולוגית הקלינית ח’ (עמ’ 18 לפ’ בימ"ש קמא) הסבירה כי האם שעברה התעללות בילדותה, מבקשת מעין תיקון של הילדות על ידי יחסי אם ילדים. היא יצרה לעצמה דפוס של יחסים אידיאליים, וכאשר אלו אינם מתממשים, כאשר הילד גדל (גיל 3 לערך) ומתחיל לחקור את השונות שלו ולא רק דמיון להורה, הרי זו נקודת השבר שלה "ברגע זה היא מרגישה שעולמה נחרב עליה" והיא מנסה לאחוז חזק בדברים דרך שליטה. על כן ברגע שחל תהליך ההתפתחות הטבעי של הילד שמתבטא בחתירה ליתר עצמאות הדבר מאיים על ס’ והיא מנסה למנוע זאת. כמו שנורא לה לאפשר לילד להשתנות, ללכת לכיוון שלו, גם היא לא מרשה לעצמה להשתנות, זה כלא שהיא יוצרת לילד וגם לעצמה (עמ’ 18 ו-19 לפ’ בימ"ש קמא). זו בעיה קשה להתפתחותו של הילד. אחת התוצאות היא שלילד אין בוחן מציאות. בנוסף יש לה קושי בקבלת טיפול "היא שורדת בזכות זה שלא רוצה להרגיש ולא רוצה להתחבר לעבר, מאמינה שכל רגע יהיה דף חדש" (עמ’ 19 לפ’ בימ"ש קמא). הפסיכולוגית הוסיפה כי האם הוזמנה שלוש פעמים להתחיל בטיפול פסיכולוגי, והיא לא באה.

העובד הסוציאלי, ח’ ב’ הגיע לאותה מסקנה: האם איננה יכולה לגדל את ילדיה. היא בעלת רמת חרדה גבוהה על רקע הטראומות שעברה בילדותה. בעת שהילדים נלקחו מביתם הם היו אלימים מאד וזה מעיד על הדפוס שחוו. נשאל אם הפגיעה המינית שר’ פגע בילד אחר שלוש שנים לאחר שעזב את הבית, היא כתוצאה מקשיים של האם, ותשובתו היתה "אני בהחלט יכול להשליך, זה המנגנונים, מה שהילד חווה ביחסים עם הוריו בשנים הראשונות לחייו זה ישפיע לאורך כל חייו. ילד שחי בסביבה אלימה, סביר להניח שיהיה אלים, ילד שחי בסביבה שהיחסים המיניים פרוצים והאמא חווה זוגיות כאינוס וכל היכולת להבחין בין מיניות ילדית למיניות בוגרת מטושטת יש בהחלט חשש שהוא יהיה בהתבגרותו אלים או מבולבל מבחינת הזהות המינית שלו וההתנהגות המינית שלו, ככה זה עובד לצערנו" (עמ’ פ’ 59). דעתו היתה שעל אף השינוי שחל ביחסים בין האם לבין בעלה עם הגירושין, לא חל בה שינוי פנימי, שיתכן להגיע אליו רק כתוצאה מטיפול ארוך טווח ומאד אינטסיבי ולפיכך העבודה שנפרדה מאבי הילדים אינו מספק את טובתם (עמ’ 60 לפ’ בימ"ש קמא).

ד’ כ’, עובדת סוציאלית, אשר טיפלה בבני הזוג לפני הוצאת הילדים מרשותם, העידה על נסיונות חוזרים של האם להתאבד, על היחסים הקשים ביניהם ועל העדר שיתוף הפעולה מצד האם לקבלת טיפול. האם נהגה להתחיל בטיפולים שהוצעו לה, אולם עד מהרה הפסיקה לשתף פעולה. איפיינו אותה העדר אמון בזולת על רקע חוויותיה הקשות בילדותה.

הגורם השני המחייב כי הילדים יישארו אצל המשפחה האומנת הוא מצבם הרגשי של הילדים. מצב זה, בניגוד לטענות האם, אינו נובע בשל היותם במשפחה האומנת, אלא בשל ילדותם בבית ההורים הביאולוגים. כל ניסיון שלא ייצלח להחזירם לבית האם, במצבם של הקטינים, עלול להפר את האיזון השברירי שבו נמצאים הקטינים. הם וודאי עושים אידיאליזציה מהחזרה לבית האם, אולם "שבר חלום" זה עלול להיות קריטי לילדים. לפיכך צדק בית משפט קמא כאשר קבע, כי אין מקום לערוך ניסויים עם הילדים.

הגורם השלישי הוא התעלמותה של האם ממצבה וממצב הילדים. לאורך כל המשפט וכעולה אף מחוות הדעת של המומחים, האם איננה מסוגלת להודות שיש בעיות קשות לילדים ולה, וכי הם זקוקים לטיפול ארוך ומתמיד. האם חזרה וטענה כי האשמים במצב הילדים הוא האב הביאולוגי והוצאתם ממשמורתה (עמ’ 152 לפ’). היא לא רואה כל צורך בטיפול כיוון שהיא מרגישה טוב (עמ’ 157 לפ’).

אינני מקבלת את טענת האם, כי מצבם של הקטינים הורע באומנה. הקטינים הגיעו למרכז החירום כשמצבם קשה ביותר על רקע החוויות הקשות בבית הוריהם הביאולוגיים. הם מושכים קשיים אלה גם הלאה. כמו כן מצטרפים לכאן קשיים על רקע נוירולוגי ונפשי (ש’ הוא בעל קשיים בקשב וריכוז ולר’ יש קשיים מוטריים). בחוות הדעת הגיעו למסקנה כי האומנים ממלאים את תפקידם היטב וכי הם מציבים מסגרת בעלת גבולות ובטחון לקטינים.

25. אף אני סבורה כי ניתנה תשובת המומחים לטענתה של האם, כי עתה נשתנה המצב עם הצטרפותו של בן זוג חדש לחייה, כאשר לטענתה הוא אדם חיובי שייעזור לה בגידול ילדיה. המומחים קבעו, כי הליקויים באישיותה של האם אינם באים רק מגורמים חיצוניים, כמו בן זוג גרוע עמו היא חיה, אלא אף מאישיותה שהתגבשה על רקע טראומות ילדות. בבן זוג חיובי יש משום שיפור מה של המצב, אולם הוא איננו "מנטרל" את המנגנונים ההרסניים באישיותה של האם, כפי שהיא ללא טיפולים ממושכים. כמו כן, איש אינו יכול להבטיח כי מצב זה, של הקשרים עם הגבר החדש בחייה של האם, יימשך.

26. שוכנעתי, אם כן, כי בשל מצבם הקשה של הילדים גם היום אין מקום לערוך נסיונות במובן זה שלהחזירם לבית האם ולראות אם הקונסטלציה החדשה, שבה נוסף בן זוג, ככל הנראה חיובי, של האם, תצליח ליצור לילדים בית בעל גבולות ובטחון שלו הם כה זקוקים. המערכת החדשה אף לא נבחנה מעולם במצב בו יהיו בבית שלושה ילדים שאינם של בן הזוג, כאשר שני הילדים (ואינני מתייחסת לילד השלישי, שאינו נושא דיוננו) זקוקים למעטפת טיפולית נרחבה, אותה הם מקבלים בבית האומנים ובמעקב צמוד.
הפסיכולוגים התנגדו לנסיונות אשר עלולים לדרדר את הילדים למצב קשה עד מאוד.
אביא, לעניין "הנסיון" אותו מבקשת למעשה האם, את דברי הפסיכולוגית ג’ פ’ (עמ’ 86 לפ’):

"ש. בהנחה שס’ הולכת לטיפול מה הסיכוי שמצבה ישתפר?
ת. אני אופטימית ונגיד המצב שלה יכול להשתנות תוך כמה שנים ולא דקה קודם. זמן ילד הוא לא כמו זמן של מבוגר וס’ אולי תרוויח את החיים שלה אחרי הטיפול אבל הילדים שלה בזמן הזה עדיין עלולים להיפגע. הם גדלים ואין להם זמן".

27. עוד טען בא-כוחה של המערערת, כי הוצאתם של הילדים לא היתה מידתית וכי המענה הנכון לנזקים הרגשיים וההתפתחותיים של הקטינים, אם ישנם, הוא במתן ליווי טיפולי לאם בקהילה שבה היא גרה, כאשר הילדים נמצאים בביתה.
אכן, נראה כי הפתרון האופטימלי הוא שבמשפחות מצוקה יקבלו הילדים את הטיפול לו הם נזקקים במסגרת המשפחה. דא-עקא, שבנדוננו, השאלה אם הוצאת הילדים היתה מידתית איננה רלוונטנית, שכן הילדים כבר הוצאו מביתם לפני מספר שנים, ולעמדת המטפלים היה זה צעד בלתי נמנע. החזרת הילדים עתה תחת מטריה הגנתית של רשויות הרווחה, אינה נראית הולמת בהתחשב במצבם של הילדים, כפי שתארתי לעיל, ובעיקר בעמדתה של המערערת שאיננה מאמינה כי יש לגורמים המטפלים מה לעזור, שאין לה ולילדיה בעיות ובכך שעד עתה היא סרבה לקבל טיפול ממושך.

28. אף טענתו של בא-כוחה של המערערת, כי חוות הדעת התייחסו למצב עבר ולפיכך אינן רלוונטיות, איננה מתקבלת על ידי. כדברי השופט (כתארו אז) ברק, בהתייחסו אמנם לשאלת אימוץ ילדים אולם הדברים יפים אף להוצאתם ממשמורת, בע"א 232/85 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 14 (1985), "השאלה אינה רק, אם בעבר ההורים לא היו מסוגלים לדאוג כראוי לילדם. השאלה היא גם, מה צפון בחיק העתיד. כמובן, נסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה אלא גם על העתיד. עם זאת, יתכן וקיימות ראיות שיש בהן כדי להצביע על שינוי, באופן שחרף חוסר היכולת בעבר, קיים סיכוי ליכולת בעתיד". בנדוננו, ניתוח אישיותה ומסוגלותה של האם, משליכה גם על מצבה העכשווי. הפסיכולוגים אף הסבירו כי ללא טיפול לא יחול שינוי ביכולותיה של האם. יחד עם זאת, אם יובאו ראיות חדשות לבית המשפט על יכולותיה ניתן יהיה לשנות את החלטתי זו בכל עת.

29. אף טענתה של האם, כי האופן שבו טיפלה בילדה השלישי מראה על מסוגלותה ההורית, איננה עומדת כנגד קביעותיו של בית משפט קמא, כי טובת הקטינים היא שלא יוצאו עתה מבית האומנים ויועברו לביתה. ראשית, אין חוות דעת ממשיות לגבי מצבו של א’. שנית, עולה כי יש לו בעיות וניתנו צווי השגחה. האם כלל איננה מבינה שאכן יש לו בעיות שצריך לטפל בהם. שלישית, הבדיקה של המסוגלות ההורית נעשית בין הורה והילד הספציפי (וראו ע"א 3554/91 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פס’ 7 לפסק דינו של השופט מצא (9/10/91). עמדת המומחים היתה כי לאם אין כלים מספיקים להתמודד עם צרכי שני הבנים הגדולים יותר בהתחשב במצבה הנפשי שלה ובהתחשב בצרכיהם המיוחדים בהיותם ילדים פגועים.

30. האור שבקצה המנהרה שנתנו המומחים לאם, הוא שאם תעבור טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי רציף וממושך, יש סיכויים כי היא תרכוש לעצמה כלים להתמודד עם בעיותיה, אשר ישליכו על מסוגלותה ההורית. מסקנתו של בית משפט קמא, כי בשלב זה אין המערערת מכירה בצורך שלה לטפל בעצמה וכי איננה בשלה לקבל באופן אמיתי את הטיפול והעזרה המוצעים לה, כאמור, מקובלת עלי.

31. לפיכך, דינו של הערעור להדחות. יחד עם זאת, מאחר ובדיני נפשות אנו עוסקים, כפי שגם קבע בית משפט קמא, אם תעבור האם טיפולים ויובאו לבית המשפט ראיות חדשות על יציבות הקונסטלציה המשפחתית החדשה ועל יכולותיה של האם, כמו חוות דעת באשר למסוגלותה ההורית, שהמשיבות התחייבו לשאת בהוצאותיה עד לסכום של 4,000 ₪, האם תוכל לחזור לבית המשפט. כמו כן מוצע למערערת לשתף פעולה עם גורמי הרווחה ולקבל את הטיפול הנפשי המוצע לה. אם תסכים האם לקבל טיפול כזה, יגישו המשיבות תוך 6 חודשים מיום תחילת הטיפול דו"ח מאת המטפלת לגבי התקדמות ההליך.

כן אני מורה כי בתום ששה חודשים מהיום, תגיש פקידת הסעד דו"ח חדש על מצב הקטינים.

כל הדיווחים הללו יובאו לפני בית משפט קמא, אשר יחליט בהתאם לשיקולו על המשך ההליכים בתיק.


ש. שטמר, שופטת