דיני המשפחה בישראל הינו שדה משפטי ייחודי אשר אמונות עליו שתי מערכות מקבילות – אזרחית ודתית. מהו אפוא היקף הסמכות אשר נתון למערכת המשפט השרעית (המוסלמית) בכל הנוגע למשמורת ילדים בין בני זוג מוסלמים המעוניינים להתגרש. כמו כן, מהי הסמכות המתמשכת וכיצד היא באה לידי ביטוי בין בני זוג מוסלמים?
סמכותם של בתי הדין השרעיים לגבי תביעות משמורת מצויה בדבר המלך במועצה, סימן 52. סימן זה קובע כי בתי הדין המוסלמים יהיו בעלי סמכות שיפוט ייחודית בעניין המעמד האישי של מוסלמים בהתאם לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמיים מ-23.10.1993 הג'רייה, כפי שתוקן לפי כל תקנות או פקודה.
מכוח סימן זה, בתי הדין השרעיים אוחזים בסמכות לדון ב"ענייני המעמד האישי" כפי שהם מוגדרים בחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים. משמורת והחזקת ילדים הינם, כמובן, חלק מענייני המעמד האישי לפי סעיף 7 לחוק הפרוצדורה. בתי הדין השרעיים החזיקו עד שנת 2001 בסמכות בלעדית לדון בסוגיות אלה. עם זאת, לפני כ-11 שנה נכנס לתוקפו תיקון מס' 5 לחוק בתי המשפט למשפחה, התשנ"ה-1995.
הסמכות המקבילה לאחר תיקון בשנת 2001
על פי תיקון זה, משנת 2001, בתי המשפט לענייני משפחה קיבלו אף הם סמכות לדון בענייני משפחה של מי שנקבעה לגביו סמכות שיפוט ייחודית בסימנים 52 או 54 לדבר המלך במועצה. עד התיקון, לא התאפשרה למוסלמים בישראל זכות הבחירה להביא את ענייניהם האישיים (לרבות המשמורת) בפני בתי המשפט האזרחיים. עם זאת, החל משנת 2001, נתונה הסמכות בסוגיות אלה לשתי הערכאות באופן מקביל. למעשה, התיקון יצר אפוא איזון ושוויון בין מתדיינים יהודים ומתדיינים מוסלמים.
השאלה בנוגע לסמכות לדון בסוגיה מסוימת מוכרעת למעשה, גם אצל מוסלמים, לפי עקרון חופש הבחירה בין הערכאות. חופש זה נועד ביסודו לכבד את האוטונומיה של המתדיינים (הן המוסלמים והן היהודים) ולשרת את רצונם. עם זאת, החופש הנ"ל מקפל בתוכו קשיים רבים ובראשם החשש מפני התערבות של ערכאה אחת בהחלטות שניתנו על ידי הערכאה המקבילה.
כמו כן, לא אחת, אפשר מרוץ הסמכויות "מלחמת התשה" בין הצדדים אשר נעו מערכאה לערכאה במסגרת הגירושין. על מנת להתמודד עם קשיים אלה, פותחו בפסיקה כללי הכיבוד ההדדי בין הערכאות. על פי כללים אלה, ערכאה אחת לא תדון בסוגיה אשר כבר נדונה בעבר בערכאה אחרת.
סמכות מתמשכת
ככלל, כאשר הליך משפטי מגיע לסיומו, סמכותה המקורית של הערכאה אשר דנה בו הגיעה לסיומה אף היא. אי לכך, לכאורה, יש לאפשר לבעלי הדין חופש בחירה חופשית לדון בסוגיות עתידיות בערכאה המועדפת עליהם. עם זאת, בסוגיות הנוגעות לדיני משפחה, למשל – משמורת ילדים, עסקינן לא אחת בעניינים בעלי "אופי מתמשך". במקרים אלה, קיים אפוא חשש כי מתן חופש בחירה להגשת תביעות עתידיות לאחר תום סמכותה המקורית של הערכאה הראשונה, יביא לדיונים מחודשים בסוגיה זהה.
לעיתים, בני הזוג מסכימים מראש איזו ערכאה תדון בכלל העניינים הקשורים והכרוכים בגירושיהם. במקרים אלה, הסכמה זו מאפשרת התמודדות ראויה עם הקשיים הנ"ל. ראשית, ברור לכל איזו ערכאה תדון בסוגיות השונות, גם בעתיד וגם בהווה. שנית, הליכים בענייני משפחה הינם בעלי סיכוי טוב להצליח ולשמר קשר בריא בין הצדדים וילדיהם, גם לאחר הפרידה, וזאת כל אימת שהם נעשים בהסכמה ותוך שיתוף פעולה.
עם זאת, מיותר לציין כי פעמים רבות הערכאות השיפוטיות הופכות (בין השאר מטבע הרגישות של סכסוכים במשפחה) לזירת מאבק. בהתאם לכך, דווקא סוגיות הסמכות הופכות לא אחת לכלי להמשך ההתנצחויות. כללי הכיבוד ההדדי ניסו אפוא להתמודד עם מצבים אלה על ידי הגדרת סמכות מתמשכת.
מדובר למעשה בסמכות אשר נתונה לערכאה הראשונה לדון בגלגולים מאוחרים של אותה סוגיה משפטית. אכן, כלל זה מהווה חריג לכלל בנוגע לחופש הבחירה. מטרתו הינה למנוע התרוצצות מבזה ומכבידה של בעלי הדין ממערכת שיפוט אחת לאחרת. למעשה, הסמכות המתמשכת מונעת מצב בו החלטה קודמת של ערכאה תבוטל או תשונה, וזאת בעקבות שינוי אשר חל בנסיבות אשר ביססו את ההחלטה המקורית. יצוין כי הלכת ה"סמכות המתמשכת" חלה גם על בתי הדין הדתיים, לרבות בתי הדין השרעיים.
לסיכום,
סמכותה של ערכאה – אזרחית או דתית – לדון בסוגיה הקשורה בדיני משפחה הינה סמכות מתמשכת. דהיינו, ערכאה זו הינה ברת סמכות לדון בסוגיה גם בגלגוליה השונים בעתיד. סמכות זו יכולה להיות מוקנית מכוח הסכמת הצדדים או מכוח התנאים לרכישת סמכות מתמשכת מכוח כללי הכיבוד ההדדי.
