אישה הלכה לעולמה כאשר עוד בחייה היא התגרשה מבעלה. במהלך הגירושין, אשר נערכו בהסכמה, חתמו בני הזוג על הסכם גירושין. במסגרת ההסכם נקבע כי לאף אחד מהצדדים לא תהיינה תביעות הדדיות נוספות כלפי בן זוגו. לאחר מותם של בני הזוג, החלו שניים מילדיהם להיאבק על הזכויות בנכס מקרקעין. הבת טענה כי היא היורשת היחידה של אמה ועל כן הנכס, אשר נרכש על ידי המנוחה, צריך לעבור אליה במלואו. הבן טען כי הנכס נרכש על ידי אביו וכאשר האב היה בחיים הוא קיבל אותו במתנה.
האב היה נשוי למנוחה משנת 1956 ונולדו להם 12 ילדים במרוצת השנים. השניים התגרשו בשנת 1999. בשנת 2003 נפטרה האם ויורשתה היחידה לפי צוואה הייתה התובעת. ארבע שנים לאחר מכן נפטר האב ולא השאיר אחריו צוואה. כמו כן, טרם ניתן צו ירושה לגבי עיזבונו.
בית המשפט לענייני משפחה דן בתחילה בשאלה העובדתית – מי מההורים רכש את הנכס. לאחר סקירת ההליכים אשר ננקטו על ידי הצדדים, לרבות תביעה אשר הוגשה על ידי האב בבית המשפט המחוזי לאכיפת הסכם מכר הקשור לנכס (ובגינו נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת האב).
בשנת 2003 הגישה הבת תביעה לזכות בפסק דין הצהרתי לגבי זכויותיה של האם בנכס ותביעתה התקבלה. בעקבות פסקי הדין הסותרים, הוגשה תביעה נוספת על ידי הבת אשר התקבלה בהעדר הגנה. לאחר מתן פסק דין זה, נמחקה הערת האזהרה שהייתה רשומה על שם האב והוחלפה בהערת אזהרה על שם האם. הנתבע פנה לבית המשפט המחוזי לשם ביטול פסק דין זה ובית המשפט נעתר לבקשה וביטל את ההחלטה. אחותו של הנתבע, התובעת דכאן, לא אמרה נואש והגישה תביעה נוספת אשר במסגרתה הועבר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה.
קראו עוד בתחום:
- פנסיה לא תחולק למרות נישואין של 50 שנה
- בן זוג לא רשום בנכס - האם זכויות מול ההוצאה לפועל?
- תבוטל תביעת משמורת אשר הוגשה בתור אמצעי לחץ בהליך גירושין
- שיתוף בדירה אשר הייתה שייכת לאחד הצדדים לפני הנישואין
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אין הוכחה לכך שהאם רכשה את הנכס וכן לא הוכח כי מדובר בנכס אשר הוחרג מהרכוש המשותף. לעמדתו של בית המשפט לענייני משפחה, העובדה שהצדדים היו מסוכסכים זה עם זה וגרו בנכס בשנות ה-80, ובשנת 1992 רשם האב הערת אזהרה לטובתו בלבד, מוכיחה כי האם ידעה כי אין לה כל זכויות בנכס (שכן היה מצופה ממנה לפעול כנגד הערת האזהרה המדוברת ולא להשאיר הדברים על כנם).
המנוח רכש את הנכס - המנוחה בעלת זכויות מכוח הלכת השיתוף
עם זאת, נקבע כי בין הצדדים חלה הלכת השיתוף. הנתבע-הבן לא הצליח להוכיח שיש להחריג נכס זה מן הרכוש המשותף ולפיכך נקבע כי הזכויות בנכס שייכות באופן שווה לאם ולאב. בנוגע לזכותה של הבת לתבוע את עיזבונו של האב המנוח למרות הסכם הגירושין,
בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמנוחה ויתרה על זכויותיה בנכס, והויתור בהסכם הגירושין הינו כוללני ואינו מתייחס לבית באופן ספציפי. נקבע כי הסכם גירושין איננו מונע תביעה עתידית כל אימת שלא מדובר בויתור מפורש, ברור וחד משמעי. כמו כן, הבן-הנתבע לא הוכיח הסדר רכושי מקיף אשר במסגרתו ניתן לקבל ויתור מצד האם בהסכם הגירושין על זכויותיה בנכס.
בסופו של היום, נקבע כי האישה הייתה בעלת מחצית הזכויות בחלקה. אי לכך, הבת איננה בעלת הנכס בלבד, אך יש להורות על פירוק שיתוף במקרקעין בין הילדים. יצוין כי בית המשפט הכיר בהשבחה ובהשקעה של הבן-הנתבע בנכס ועל כן נקבע כי הדברים יבואו לידי ביטוי באיזון הרכוש.
