בני זוג התגרשו לאחר 24 שנות נישואין. לאחר שבית הדין הרבני קבע את אופן חלוקת הרכוש, הגישה האישה עתירה לבית המשפט העליון ובה טענה כי בתי הדין הרבניים טעו בקובעם כי לא נוצר שיתוף בנכסים בדירה אשר הייתה רשומה על שמו של הבעל בלבד. לחילופין, האישה טענה כי נוכח פערי ההשתכרות והרכוש, בית הדין הרבני היה צריך לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ולהורות על איזון משאבים שאינו מחצה מול מחצה. בית המשפט העליון דחן את טענותיה של האישה וקבע כי דינן להידחות.
לגבי הדירה המדוברת, צוין כי עסקינן בדירה אשר נרכשה על ידי הגבר ואביו עוד טרם נישואי הצדדים. שלושה חודשים לאחר החתונה, הדירה נרשמה על שמו של הבעל בלבד. האישה ביססה את טענותיה בנוגע לשיתוף בנכס על שני אדנים:
- הסכם אשר נערך – כביכול - בין הורי הצדדים. התובעת טענה כי לפי הסכם זה, סוכם כי הוריה יישאו בהוצאות החתונה ורכישת הציוד הנלווה, והוריו של בעלה ירכשו עבורם בית.
- ההלכה הפסוקה אשר מאפשרת הכרה בשיתוף בנכס ספציפי גם כאשר "איזון המשאבים אינו חל עליו".
דחיית טענות האישה בבתי הדין הרבניים
בתי הדין הרבניים קבעו כי לא הוכח ההסכם עליו תלתה התובעת את יהבה. כמו כן, צוין כי הסכומים אשר התבקשו להשקעה על ידי כל אחד מבני הזוג, גם אם הורי הכלה נשאו בהוצאות הציוד והחתונה, לא היו שווים כלל וכלל. למעשה, לא הייתה כל עדות להסכם זה פרט לעדותה של אמה של האישה, אשר הייתה "עדות חלשה בשל הקרבה המשפחתית".
זאת ועוד, במרוצת השנים האישה לא ביקשה את שינוי הרישום על הנכס ולא העלתה כל טענה בדבר ה"הסכם" או זכויותיה בדירה. האישה ניסתה לטעון כי מדובר בהימנעות משיקולי מס, אך טענה זו הוגדרה על ידי בית הדין הרבני "תמוהה".
קראו עוד בתחום:
- דירה התקבלה בירושה במהלך נישואין והסכם לחלוקת זכויות
- חלוקת רכוש של בן זוג שנפטר מכוח הלכת השיתוף - לאחר 30 שנה
- סטייה מהסכם טרום נישואין בעת חלוקת רכוש, האמנם?
האישה טענה כי יש לה זכויות בנכס ובתי הדין הרבניים היו צריכים לפעול להגדירן מכוח סמכותם "ליצור שיתוף בנכס ספציפי גם כאשר זה היה בבעלותו הבלעדית של אחד מבני הזוג". עם זאת, בפסק הדין נקבע כי לא הוכחה כל כוונה פוזיטיבית לגבי השיתוף. האישה אמנם טענה כי בעלה הבטיח לה פעמים רבות כי יעביר את הרישום על הנכס על שם שניהם. עם זאת, בית הדין הרבני קבע כי דווקא התחמקותו של הבעל לעשות כן העידה על העדר כוונה מצידו ללכת בנתיב זה.
בית המשפט העליון דוחה את הערעור
בית המשפט העליון ציין כי דוקטרינת השיתוף הספציפי, עליה ביקשה האישה להיתלות, הינה דוקטרינה אשר הוכרה לפני כעשור בפסיקה. כמו כן, דוקטרינה זו הוגדרה בפסק הדין כ"מעין הלכה בהתהוות" אשר סעיפיה ופרטיה טרם הובהרו והוגדרו כדבעי. למעשה, קיימת בעניין זה "עמימות אינהרנטית".
דהיינו, בית המשפט העליון ציין כי לא ניתן להצביע על כללים ברורים לעניין זה וזאת בשל מורכבות המציאות האנושית בכל דירה ודירה, ובכל נישואין ונישואין. במקרה דנן, האישה ניסתה לטעון כי ישנה פסיקה ענפה המכירה בזכויות משותפות בנכס ספציפי מכוח, למשל, מגורים משותפים. עם זאת, הגבר הציג אף הוא פסקי דין הפוכים אשר נמנעו משיתוף במקרקעין חרף המגורים המשותפים.
בסופו של היום, בית המשפט העליון קיבל את פסיקותיהם של בתי הדין הרבניים, קבע כי טענותיה של האישה אינן מעלות שאלות משפטיות אלא עובדתיות, ובמקרים כאלה, אין להתערב בסמכות בתי הדין הדתיים. אי לכך, הערעור נדחה.
