בית הדין הרבני רוכש סמכות לדון בענייני חינוך ילדים ומשמורת בשתי דרכים. האחת, אם הנושאים נכרכו בתביעת הגירושין של אחד הצדדים, לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. האחרת, מכוח הסכמתם של הצדדים, לפי סעיף 9 לאותו חוק.
לעניין הדרך הראשונה, קרי כריכה, עלינו להבדיל בין נושא המשמורת לתחום החינוך. משמורת ילדים היא עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין ועל כן נתון לסמכות בית הדין, אלא אם ערכאה מוסמכת אחרת דנה בעניין קודם לכן. לפיכך, היה והוגשה תביעת גירושין לבית הדין טרם הגשתה של תביעה בעניין משמורת לבית המשפט, תהיה הסמכות הבלעדית לדון בנושא המשמורת לבית הדין.
עניין החינוך לעומתו איננו עניין הכרוך בתביעת הגירושין מעצם טיבו וטבעו, אלא נדרשת לגביו כריכה מפורשת. יחד עם זאת חשוב לציין, כי השאלה האם נושא החינוך ניתן כלל לכריכה בתביעת הגירושין הושארה בצריך עיון.
הדרך הנוספת לפיה קונה בית הדין סמכות הינה, כאמור, הסכמת הצדדים. משניתנה הסכמה, נתונה סמכות השיפוט באופן ייחודי לבית הדין. בפרשת נגר אף נקבע כי ההסכמה יכולה להיות מפורשת או מכללא. כך למשל, עצם ההתדיינות בפני בית הדין תיחשב כהסכמה.
לגבי הסכמת בני זוג בשם ילדיהם נאמר שם כי "אף זו הלכה פסוקה, שהסכמה מפורשת או מכללא לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני, הניתנת על-ידי האפוטרופסים הטבעיים בעניין תביעה הקשורה בחזקה ואפוטרופסות על ילדם, לא רק בשם עצמם היא ניתנת אלא גם בשם ילדיהם..." (שם, 386).
מן המקובץ למדים אנו שנדרשת בדיקה האם בעניין משמורת הילדים היה הליך קודם בבית המשפט אשר הקנה לו את סמכות הדיון. לצורך בדיקת הטענה בדבר סמכות בית הדין לדון בסוגיית חינוך הילדים עלינו לבדוק האם הנושא נכרך במפורש בתביעת הגירושין או האם ניתנה הסכמת הצדדים כי בית הדין ידון בעניין.
