תמ"ש 161-07-12
להלן דוגמא לתביעה שהוגשה בגין חטיפת ילדים מהולנד לישראל. בני זוג ילידי הולנד, בעלי אזרחות הולנדית, ניהלו קשר זוגי בחו"ל. במסגרת זוגיות זו, נולדו להם שני ילדים קטינים, בת ובן. בני הזוג נפרדו בשנת 2007. בית המשפט בהולנד קבע כי האם תהיה המשמורנית על הילדים ואילו לאב נקבעו הסדרי ראיה. כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בסוגיית משמורת הילדים, האישה לקחה את הקטינים ועלתה לישראל. כתוצאה מכך, האב הגיש בקשה לבית המשפט הישראלי להחזרת ילדיו להולנד מכוח אמנת האג.
- הילדים החטופים יחזרו לשבדיה מתוקף "אמנת האג"
- השבת ילדים חטופים לצרפת מתוך שכונה חרדית
- השבת קטין לארצות הברית מישראל מכוח אמנת האג
- מקום מגוריהם של הילדים הוא ישראל - למרות שלוש שנים בספרד
האב טען כי יום לפני שהאישה נסעה לישראל עם הילדים, היא קיבלה "הזמנה לדיון דחוף בבית המשפט ברוטרדם בעניינם של הילדים". הודגש כי הדיון היה אמור להיות בבקשה לצו מניעה שיאסור על האישה לצאת מהולנד עם הקטינים (לאור הצהרותיה כי היא מתכוונת לעלות לישראל). בית המשפט בישראל בחן את המקרה וקבע כי יש להורות על החזרת הילדים לחו"ל. טענותיה של האישה נדחו אחת לאחת. מנגד, הוכחו טענותיו של התובע בנוגע לתנאים הדרושים לשם החלת אמנת האג על המקרה. להלן עיקרי פסק הדין.
מקום המגורים הרגיל של הקטינים - סעיף 4 לחוק אמנת האג קובע כי האמנה חלה על כל ילד אשר הורחק ממקום מגוריו הרגיל. במקרה דנן, נקבע כי מקום מגוריהם של הקטינים היה ללא ספק בהולנד. הילדים היו רשומים לבית הספר בהולנד, הילד היה שחקן בקבוצת כדורגל הולנדית, הם החזיקו באזרחות הולנדית ושם הייתה משפחתם.
הרחקה שלא כדין - סעיפים 3 ו-5 לתוספת לחוק אמנת האג קובעים את ההוראות הרלבנטיות בנוגע להרחקת קטינים שלא כדין. במקרה דנן, האישה טענה כי על פי הדין ההולנדי, היות והזוגיות שלה עם התובע לא נרשמה, היא הייתה המשמורנית הבלעדית של הקטינים והיא הייתה רשאית לעלות עימם לישראל. דהיינו, נטען כי לא הופרו זכויות המשמורת של האב. התובע התנגד לכך בכל תוקף ותלה יהבו בהחלטות שונות שניתנו על ידי בתי המשפט בהולנד. יודגש כי שני הצדדים לא הציגו חוות דעת מקצועית של הדין הזר (מתורגמת או מאושרת על ידי נוטריון). אי לכך, בית המשפט בחן את גרסאותיהם זו מול זו וקבע כי הוא מבכר את טענות הגבר. בית המשפט התייחס בכך לפסיקות והחלטות שניתנו בעניין הילדים בבתי המשפט ההולנדים ולקביעת הסדרי הראיה עבור האב. זאת ועוד, הוכח כי ניתנו כנגד האם צווים לעיכוב יציאתה מהולנד. דהיינו, הרחקת הקטינים לא נעשתה על פי הדין ההולנדי. בית המשפט לענייני משפחה בישראל עמד גם על זכויות המשמורת של האב, אשר הוכרו לא אחת בפסיקה הישראלית.
הסכמה מצד הגבר? - טענה נוספת אשר מועלית תכופות על ידי הורים המעבירים את ילדיהם ממדינה למדינה היא טענת ההסכמה או ההשלמה. דהיינו, ההורה המרחיק טוען כי ההורה ממנו הילדים הורחקו "הסכים" עם המעבר, או למצער "השלים עימו". במקרה דנן, הוכח באופן ברור כי לא רק שהגבר לא השלים עם המעבר, אלא הוא נקט בפעולות רבות על מנת למנוע אותו, וזאת בסמיכות זמנים ברורה למעשה "החטיפה". האישה ניסתה לטעון כי הגבר ידע על כוונותיה לעבור לישראל והוא הסכים לכך חודשים רבים קודם לכן. עם זאת, התכתובת בין הצדדים, והמסמכים המשפטיים הרלבנטיים, העידו אחרת.
טענות אלימות - האישה טענה כי היה מקום להצדיק את המעבר וזאת בשל אלימות כלפיה וכלפי הילדים מצד התובע. במקרה זה, האישה הדגישה כי האב תקף אותה ואת בני משפחתה בעבר, והוא אף הורשע בגין כך בדין פלילי. בית המשפט הישראלי דחה את הטענה וקבע כי גם אם היו מעשי אלימות לכאורה שבוצעו על ידי הגבר, הרי שחזקה על הערכאות המשפטיות בהולנד שהן הכירו בכך כאשר נקבעו לאחרון הסדרי ראיה עם ילדיו ללא פיקוח. הודגש כי טענות האישה היו צריכות להישמע, בכל הנוגע לאלימות, מול המועצה לשלום הילד בהולנד, ולא בפני בית המשפט הישראלי.
