תמ"ש 4652-07-09
לאחר גירושין, ייתכן מאד כי בני הזוג יפנו לדרכים שונות זה מזו, לא רק מבחינה חומרית אלא גם מבחינה רוחנית. לדוגמא, ייתכן כי אחד הצדדים יבחר לנהל אורח חיים דתי, בעוד בן זוגו לשעבר יעדיף את החילוניות כדרך חיים. כאשר יש לבני הזוג ילדים משותפים, יכולה לעלות שאלה של ממש בדבר האופי של הסדרי הראיה. להלן דוגמא למקרה כאמור.
בית המשפט נדרש לבחון האם הוא רשאי להורות לאב לנהל אורח חיים דתי בעת קיום הסדרי הראיה. דהיינו, האם ניתן לחייב אב לשמור מצוות עם הילדים, להימנע מנסיעה בשבת, להקפיד על אי אכילת חמץ ולוודא חבישת כיפה.
קראו עוד חינוך ילדים לאחר גירושין:
- סמכות בית הדין הרבני לדון בשאלת חינוך ילדי הורים גרושים
- חינוך במסגרת דתית בעקבות חשיבות קשר בין נכד לסב
- הסכמה בדבר חינוך הילדים בהסכם גירושין - האם מחייבת את הקטינים?
- העברת קטין למוסד חינוכי בהעדר הסכמה משותפת של שני ההורים
יש להדגיש כי סכסוך המשמורת בין ההורים במקרה זה היה קשה וטעון. בית המשפט נדרש לבחון את המחלוקות בין הצדדים תוך קבלת סיוע משורה ארוכה מומחים ותסקירים (26 במספר!). על פי הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, האם והאב במקרה זה הינם שני רופאים. כמו כן, האישה הייתה בת למשפחה דתית המקיימת מצוות, ואילו האב הינו אדם לא דתי אשר מקיים אורח חיים חילוני. הילדים נמצאו במשמורת האם ולמדו במסגרת מוסדות ממלכתיים דתיים.
במהלך תביעת המשמורת, האב ביקש להרחיב את הסדרי הראיה ואילו האם ביקשה לצמצמם. עיקר טענותיה של האם נגעו לאורח חייו החילוני של האב ו"השפעתו" על הילדים בעניין זה. ועדת תסקירים אשר התקיימה בעניין הצדדים הרחיבה את הסדרי הראיה תוך חיוב האב להקפיד על אורח חיים דתי בזמן הביקורים. בשלבים מאוחרים יותר, הסדרי הראיה הורחבו פעם נוספת. עם זאת, האם עקבה אחרי האב באמצעות חוקר פרטי והציגה בפני בית המשפט ראיות לכך שהאחרון לא קיים את התחייבויותיו. למשל, הוצגו תמונות בהם האב הסיע את הקטינים בשבת והוכח כי הילד הסיר את הכיפה בהגיעו לאביו.
"השאלה האם בית המשפט יכול לחייב את האב להקפיד כי הילדים ישמרו, בעת שהייתם אצלו, שבת וכשרות היא שאלה מורכבת ורגישה", כתבה השופטת אספרנצה אלון בפסק הדין, "החלטה זו מקפלת בתוכה מקבילית של שיקולים כאשר אחדים מהם מצביעים לכיוון אחד ואחרים על כיוון אחר". הודגש כי אין ספק שמדובר בהחלטה אשר תשפיע באופן מהותי על הקטינים, אך גם על הוריהם. יתרה מכך, הקביעה הנ"ל נגעה במקרה זה גם לזכויות היסוד של ההורים (מבחינת חופש דת ומצפון).
חופש דת ומצפון איננו נתון לאם לבדה
השופטת עמדה על הבעייתיות המגולמת בכך שהילדים ספגו בהסדרי הראיה אורח חיים שונה בין "זמן אם" ל"זמן אב". כמו כן, צוין כי מן הראוי שהאב יתגמש לטובת ילדיו ולא מדובר ב"לבוא לקראת גרושתו" אלא "לבוא לקראת הילדים". עם זאת, השופטת הדגישה כי אורח החיים הדתי של הילדים לא היה אורח חיים מחמיר וזאת בלשון המעטה.
אכן, הילדים למדו במוסדות דתיים וחונכו בערכים ברוח זו. עם זאת, אמם לא הייתה בעלת אמונות אורתודוקסיות חמורות והיא אף הודתה שהיא נוהגת לעיתים לנסוע בשבת (לצורכי עבודה ופיקוח נפש). דהיינו, נסיעות בשבת לא ערערו את עולמם המצפוני של הילדים. יתרה מכך, במהלך החיים המשותפים הילדים למדו בבתי ספר חילוניים והם היו מיודדים גם עם אחיהם החורג, בנו של האב מנישואיו הקודמים, אשר מנהל אורח חיים חילוני לכל דבר.
אכן, הלכה פסוקה היא כי קיימת להורה הזכות לחנך את ילדיו על פי דתו ומצפונו. עם זאת, השופטת הזכירה לאם כי חופש הדת והמצפון איננו נחלתה הבלעדית. "זכותה של האם, כמו כל זכות יסוד אחרת, אינה בלתי מוגבלת", נכתב בפסק הדין. לסיכום, השופטת קבעה כי אין לחייב את האב לשמור מצוות או לקיים אורח חיים דתי כאשר הילדים שוהים אצלו. "יחד עם זאת, מצופה מהאב שיגלה אחריות הורית וימנע, ככל האפשר, מלחשוף את הקטינים לסיטואציות ומצבים בהם הם יאלצו לנהוג בניגוד למצפונם וחינוכם", סיכמה השופטת את פסק דינה.
