ישראל, ארץ הקודש, יקרה לליבם של בני שלוש הדתות הגדולות. מרבית תושבי המדינה הינם יהודים, כ-20% האזרחים משתייכים לדת המוסלמית וכ-7% לדת הנוצרית.
היות והדת והמדינה אינן מופרדות באופן מוחלט במדינת ישראל, הסמכות לדון בדיני אישות נתונה במקביל לבתי הדין הדתיים ולבית המשפט לענייני משפחה. בשל הסמכות המקבילה, קיים בישראל עיקרון הסמכות הנמשכת. עיקרון הסמכות הנמשכת קובע כי במידה והדיונים החלו בערכאה דתית, לא ניתן יהיה להגיש תביעה בעניין זהה לבית המשפט לענייני משפחה (ולהפך).
קראו עוד בתחום:
- דין התרת נישואין אזרחיים שנערכו בפיליפינים
- השבת ילדים חטופים לצרפת מתוך שכונה חרדית
- לאחר הגירושין בבית הדין הנוצרי, האם התאסלמה, היכן תידון המשמורת?
- הקטינות, ערביות נוצריות, יעברו לבי"ס הערבי לפי רצון האב
פעמים רבות, בעיקר בין העדות הנוצריות והמוסלמיות, ניטש וויכוח של ממש בין הצדדים בנוגע לערכאה שהינה ברת הסמכות לדון בתביעה בין בני משפחה. הדברים מסתבכים כאשר בני הזוג אינם משתייכים לאותה הדת. עניינים אלו מסתבכים עוד יותר כאשר במהלך הדיונים ישנן המרות דת לכאן או לכאן.
המחוקק קבע כי דיני אישות בעניינם של בני זוג בני דתות שונות בישראל ידונו בפני בית המשפט לענייני משפחה. למי, אם כן, נתונה הסמכות כאשר הדיונים בין הצדדים החלו בבית הדין השרעי, ובמהלך השנים התנצרה האישה ותביעת משמורת הוגשה על ידה לבית המשפט לענייני משפחה? להלן הדיון בבקשת דחייה על הסף בשל העדר סמכות אשר הוגשה על ידי האב המוסלמי.
האישה ממירה את דתה לפני הנישואין
המבקש הינו מוסלמי אשר התחתן עם המשיבה בשנת 1994. עובר לנישואיה למבקש, השתייכה המשיבה לדת הנוצרית וזמן קצר לפני החתונה, בשל אהבתה לארוסה, המירה האישה את דתה לדת המוסלמית. לאחר כשבע שנות נישואין, אשר במהלכן נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, התגרשו הצדדים במסגרת גירושין בבית הדין השרעי.
לאחר הגירושין, החלו הצדדים להתדיין בהליכים שונים והוגשו תביעות הדדיות שעניינן משמורת ילדים. בתחילה, הוענקה המשמורת על הילדים למשיבה. ארבע שנים לאחר מכן הגישה האם בקשה לבית הדין השרעי לשינוי הסדרי המשמורת שנקבעו. האב הגיש מצידו תביעה להעברת משמורת הילדים לידיו.
בית הדין השרעי קבע כי משמורת הילדים תעבור לידי האב וערעור אשר הוגש על ידי האם לבית הדין השרעי לערעורים נדחה. האם לא אמרה נואש והגישה בעקבות פסק דין זה עתירה לבג"צ.
- דחיית בקשת אשה מהעדה הנוצרית יונית אורתודוכסית לדמי מזונות זמניים
- דחיית תביעה לעריכת בדיקת אהבות לקטינה נוצריה
- מזונות ילדים מוסלמים
- איזון משאבים בין בני זוג מוסלמים - מיום הנישואים או ממועד העקאד?
עתירתה התקבלה ובית המשפט העליון החזיר את הסוגיה לפתחו של בית הדין השרעי. בית הדין השרעי שב וקבע כי משמורת הילדים תהיה בידיו של האב. המשיבה הגישה פעם נוספת ערעור על החלטה זו לבית הדין לערעורים ובמסגרת פסק הדין הוחלט כי יש לקבוע משמורת משותפת עבור הילדים.
האישה חוזרת לנצרות
במרץ 2008, המשיבה המירה את דתה בחזרה לדת הנוצרית. חצי שנה לאחר מכן פנתה האם לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה והגישה תביעה למשמורת, חינוך, וסוגיות נוספות הנוגעות לאפוטרופסות הילדים. לשיטתה, תביעתה הוגשה משום שהמבקש לא קיים את תנאי ההסדר אשר גובשו בהסכמה בפני בית הדין השרעי לערעורים.
המשיבה טענה כי יש להעביר את המשמורת לידיה באופן מלא, או לחילופין להורות על קיום ההסדר שהושג בבית הדין השרעי לערעורים כלשונו. בין צדדים החלו דיונים בנוגע למשמורת הילדים בבית המשפט לענייני משפחה ולאחר בחינת חוות דעת שונות ניתנה לאם משמורת זמנית על הילדים במעמד צד אחד. האב ערער על החלטה זו ובית המשפט המחוזי קבע כי יש לקיים דיון במעמד שני הצדדים בתוך שבוע בבית המשפט לענייני משפחה.
הגבר טוען - הסמכות נותרה בידי בית הדין השרעי
המבקש הגיש בין השאר בקשה בגין העדר סמכות בנוגע לבית המשפט לענייני משפחה. לטענתו, הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין השרעי. בקשתו זו של האב נדחתה וזאת משום שהאישה השתייכה כבר לדת הנוצרית כאשר הוגשה התביעה. דהיינו, בני הזוג השתייכו לדתות שונות ועל כן הסמכות לדון בעניינם נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית דין דתי.
מסיבות שאינן ברורות, הצדדים לא קבעו עדיין הסדר קבוע למשמורת הילדים. אי לכך, שנה ושלושה חודשים לאחר שניתנה המשמורת הזמנית לאם, הוגשה על ידה תביעה למשמורת קבועה לבית המשפט לענייני משפחה. המבקש מיהר להגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף וזאת משום שהסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין השרעי מכוח עיקרון הסמכות הנמשכת.
האם המרת הדת הייתה פיקטיבית?
המבקש טען כי המרתה של דת האישה, וחזרתה לדת הנוצרית, נעשתה לשם עקיפת פסיקתו של בית הדין השרעי ועל מנת למנוע ממנו לדון בעניין משמורת הילדים (זאת תוך הגשת תביעה עצמאית, כביכול, בנוגע לחינוך הילדים). המבקש הוסיף והציג בפני בית המשפט התייחסויות מפי המשיבה בבית הדין השרעי לכך ששמרה על זיקתה לאיסלאם.
האישה טענה כי בעת הגשת התובענה היא השתייכה לעדה הנוצרית ועל כן הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. כמו כן, נטען על ידה כי עסקינן בתביעת משמורת שהינה תביעה אשר איננה בגדר העניינים הקובעים בסעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית. המשיבה טענה עוד כי מדובר בתביעה עצמאית של הקטינים אשר אינם כבולים להסכמים בין הוריהם ובאפשרותם להגיש את תביעתם לבית המשפט לענייני משפחה.
בית המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה בגין העדר הסמכות. ראשית, החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לשאלת הסמכות ניתנה בינואר 2009 והמבקש לא ראה לנכון להשיג עליה בסמוך לקבלתה. למעשה, רק בחלוף חצי שנה, ובמסגרת ערעור שתקף החלטה אחרת (המשמורת הזמנית), מצא המבקש לנכון לעלות את סוגית הסמכות לדיון.
כמו כן, ערעורו של האחרון התקבל רק בנוגע לשאלת המשמורת הזמנית ולא בעניין הסמכות. גם בשלב זה לא עמד המבקש על שאלת הסמכות והמשיך לנהל את ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה. בפסק הדין נכתב כי ספק רב אם כיום, שנתיים לאחר מכן, ניתן לתקוף את סוגיית הסמכות פעם נוספת. השופטת ציינה כי בחינת העניין מנקודת מבטם של הקטינים מחד, ושיקולי היעילות השיפוטית מחד, מעלה תוצאה שלילת מבחינת הגבר.
סמכות נמשכת - לא בסוגיות משמורת ילדים
השופטת כתבה בפסק הדין כי למרות שניתן היה להסתפק בנימוקים אלו בכדי לדחות את הבקשה, טענותיו של המבקש נדחות גם לגופם של דברים. בפסק הדין צוין כי כבר בשנת 2008, לפני הגשת תביעת המשמורת, המירה האישה את דתה ולא השתייכה עוד לדת האיסלאם. המבקש טען, כאמור, כי מדובר בהמרה פיקטיבית לצורכי ההליכים המשפטיים.
השופטת קבעה כי דין טענתו להידחות. בפסק הדין נקבע כי בחינת הוראות פקודת ההמרה מלמדת כי המרת דת אינה נוטלת סמכות מבית דין דתי בסוגיות של נישואין, גירושין ומזונות. עם זאת, המחוקק לא קבע דבר בנוגע למשמורת ילדים.
"מדובר בילדיהם אשר נראה כי ששתי דתות שונות תובעות אותם לעצמן. במצב דברים זה, אני סבורה כי מן הראוי שערכאה אזרחית היא אשר תבחן את עקרון טובת הילד לגוף הסכסוך", סיכמה השופטת את החלטתה.
