ה"פ 30381-01-11
האם גבר היה בעליו הבלעדיים של רכב אשר עבר אליו בירושה במהלך הנישואין או שמא מדובר בנכס משותף של בני הזוג מכוח הלכת השיתוף? סוגיה זו הונחה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה. מדובר בבני הזוג אשר נישאו בשנת 1949 והרכב נשוא הבקשה ניתן לגבר בירושה מבנו שנפטר בטרם עת (בשנת 2003). בעקבות ניסיונותיה של צד שלישי (חברה) לעקל ולתפוס את הרכב, בגין חוב של האישה כלפיה לפי תיק הוצאה לפועל, הגיש הגבר בקשה לבית המשפט להכיר בכך שמדובר ברכב שלו אשר אינו שייך לאשתו כלל.
המבקש ואשתו טענו כי לא מדובר ברכב שהינו רכוש משותף, וזאת משום שעסקינן ב"נכס חיצוני שניתן בירושה". מנגד, החברה טענה כי יש לדחות את הבקשה וזאת משום שמדובר בבעל דין "חסר תום לב שאינו נקי כפיים". אי לכך, טענה הזוכה, הרי שאין להעניק למבקש "סעד מן היושר" המחריג את הרכב ממסת הנכסים המשותפת. כמו כן, נטען כי ממילא מדובר בנכס משותף, וזאת מכוח חזקת השיתוף.
בנוגע לחוסר תום הלב, החברה הפנתה להליכים קודמים אשר נוהלו על ידי המבקש ואשתו, ובהם ניסו בני הזוג להוציא ממצבת הרכוש המשותף נכסים נוספים כגון דירת מגורים, מניות בחברה מסוימת, חשבונות בנק וכדומה. למעשה, המשיבה טענה כי המבקש עשה כל שביכולתו לסייע לאשתו להתחמק מחובותיה.
בית המשפט דחה את הטענות בדבר חוסר תום הלב אך קבע כי עסקינן ברכוש משותף. השאלה אשר נותרה אפוא טעונת הכרעה הייתה – האם, מכוח דיני מהשפחה וחזקת השיתוף, הרכב הינו רכוש משותף. כאמור, בית המשפט קבע כי יש לענות על שאלה זו בחיוב. ראשית, צוין כי המשטר הרכושי החל על המבקש ואשתו היה הלכת השיתוף, וזאת משום שחוק יחסי ממון חל רק על זוגות אשר נישאו לאחר שנת 1974.
הלכת השיתוף בנכסים חיצוניים
על פי הלכת השיתוף, חזקה על הרכוש אשר נצבר במהלך החיים המשותפים כי הוא רכוש משותף (וזאת כל אימת שבני הזוג מקיימים משק בית משותף וחיי משפחה). עם זאת, גם הלכת השיתוף מחריגה מתחולתה "נכסים חיצוניים" אשר ניתנו במתנה או בירושה לאחר הנישואין. הלכה פסוקה היא כי במקרים אלה – אין החלה אוטומטית של הלכת השיתוף ויש לבחון את נסיבות המקרה באופן ספציפי.
קראו עוד בתחום:
- חלוקת רכוש של בן זוג שנפטר מכוח הלכת השיתוף - לאחר 30 שנה
- בניית בית על מגרש שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין
- הלכת השיתוף מול זכויות נושה - דירת מגורים משפחתית
- הלכת השיתוף על בני זוג בנישואים שניים
השופט מצא התייחס לכך בפסיקתו בע"א 4151/99 בריל נ' בריל. "החלת הלכת השיתוף לאלתר, גם על נכסים חיצוניים, איננה הדין הרצוי. עם זאת, לא ניתן לחלוק על כך ששיתוף בנכסי בעל ואישה יכול שיוחל גם על נכסים חיצוניים", כותב מצא, "יש אפוא בסיס להבחין, מנקודת מבט משפטית, בין נכסים שבני זוג רכשו במאמץ עצמאי ובין נכסים חיצוניים שהתקבלו בירושה או במתנה".
נכסים חיצוניים, אשר נפלו לידיו של אחד מבני הזוג מכוח זיקה חברתית, משפחתית או אחרת, אינם קשורים כלל לנישואין. אי לכך, השיתוף בהם חייב להיות לאור הסכמה מפורשת של בני הזוג. דהיינו, להסכמה של בן הזוג לשתף את בן זוגו בנכס חיצוני יש משקל מכריע. ביטוי להסכמה זו ניתן למצוא אפוא במערכת היחסים בין בני הזוג. לדוגמא, הטעמת הנכס החיצוני ברכוש המשותף יכולה להעיד על הסכמה כאמור.
עם זאת, ההחלטה האם מדובר אכן בהטמעת הנכס ברכוש המשותף הינה שאלה אשר בית המשפט נדרש לבחון בהתאם לנסיבות המקרה. יצוין כי העובדה כי נכס מסוים נרשם על אחד מבני הזוג אינה פוסלת מדי את שיתופו. דהיינו, במקרה בו מדובר בבני זוג, הרישום איננו מעיד בהכרח על הבעלות המוחלטת. השאלה המשמעותית ביותר בעניין זה היא – האם ניתן להסיק מהתנהגותם של הצדדים כי השתמעה ממנה כוונת שיתוף בנכס הספציפי.
מן הכלל אל הפרט
במקרה דנן, בית המשפט קבע כי חזקת השיתוף חלה על הרכב הנ"ל, למרות שזה הגיע בירושה. בית המשפט הגיע למסקנה זו מכוח ששה טעמים עיקריים:
- טיב הנכס והשימוש בו – בפסק הדין נקבע כי עסקינן בנכס אשר שימש את שני בני הזוג. גם האישה נהגה ברכב והמכונית שימשה את בני הזוג באותה המידה. הוכחה לכך היה ניתן לראות במכתב מחברת הביטוח אשר היה ממוען לשני בני הזוג, למרות רישום המכונית על שמו של הבעל בלבד. דהיינו, פוליסת הביטוח הייתה לכאורה רשומה גם על שמה של האישה.
- משך הזמן – הרכב התקבל בשנת 2003 בירושה. מאז חלפו כ-8 שנים. בית המשפט קבע כי במרוצת השנים הנ"ל, סביר להניח שהרכב נטמע ברכוש המשותף.
- שיתוף בכלל המיטלטלין – בני הזוג הסכימו כי חלה חזקת השיתוף על כל המיטלטלין שבביתם המשותף. בהקשר זה, התקיים גם הליך פדיון אשר במסגרתו המבקש שילם לחברה את שווי חלקה של אשתו (המשיבה) במיטלטלין. כוונת השיתוף במיטלטלין אינה יכולה להביא להבחנה בין הרכב לשאר הרכוש.
- אי הבאת ראיות מהותיות – אשתו של המבקש לא הגיעה להליך המשפטי ולא מסרה עדות או תצהיר מטעמה. בית המשפט קבע כי הימנעות המבקש מלהיעזר באשתו בבקשה העידה על כך שהליכו מעורר "תמיהות".
- אי עריכת הסכם ממון – אולי החשוב מכל. בני הזוג לא ערכו הסכם ממון אשר החריג את הנכס ממצבת הנכסים המשותפים. הדברים נאמרו ביתר שאת כאשר ההליכים כנגד האישה התחילו לפני קבלת הנכס בירושה. דהיינו, במידה והמבקש היה מעוניין לשמור את הרכב על שמו בלבד, היה מצופה ממנו לפועל ולערוך הסכם ממון הקובע כאמור.
- משך הנישואין – בני הזוג במקרה זה היו נשואים זה לזו במשך כ-60 שנה. נשואים כה ארוכים היו חייבים להוות עדות של ממש לשיתוף מוחלט בנכסים.
