החוק בישראל קובע כי כאשר אחד מבני הזוג הולך לעולמו, בן הזוג אשר נותר בחיים רשאי לדרוש את חלקו ברכוש המנוח מכוח נישואיהם (הלכת השיתוף, הסכם ממון, חוק יחסי ממון בין בני זוג). במקרים אלה, רק החלק אשר נותר לאחר בירור חלקו של בן הזוג המנוח, מהווה את עיזבונו של האחרון אשר יחולק בין יורשיו. כאשר בן הזוג אשר נותר בחיים שותק לגבי זכויותיו ברכוש בן זוגו המנוח, הסוגיה מורכבת יותר. להלן דוגמא לפסק דין אשר ניתן בתביעה בה ביקש גבר להכיר בזכויותיו בדירתה של אשתו, שהלכה לעולמה כ-30 שנה לפני הגשת התביעה.
קראו עוד בתחום זה:
- בניית בית על מגרש שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין
- הלכת השיתוף על בני זוג בנישואים שניים
- הלכת השיתוף מול זכויות נושה - דירת מגורים משפחתית
- הלכת השיתוף מתנגשת עם צוואה - האם הנכסים היו שייכים רק לגבר?
התובע הגיש תביעה למתן סעד הצהרתי ובה טען כי הוא זכאי למחצית מרכושה של רעייתו המנוחה מכוח הלכת השיתוף. יצוין כי הרעייה המנוחה הלכה לעולמה לפני לא פחות מ-28 שנים. בני הזוג נישאו בשנת 1959. עובר לחתונה, רכשו המנוחה ואביה דירה ובני הזוג התגוררו במקום. בשלב מסוים, האב העביר את מלוא זכויותיו בדירה (אשר נרשמה על שמו ועל שם בתו באופן שווה) לבתו.
לאחר פטירתה של המנוחה, התובע ירש את מחצית זכויותיה בדירה, בעוד הוריה רכשו את המחצית השנייה. בשלב מסוים, עשה התובע "דיל" עם אמה של רעייתו המנוחה, והזכויות בדירה הוחלפו בזכויותיו בדירה אחרת. לאחר שאבי המנוחה הלך לעולמו, בתו ואשתו השנייה ירשו את זכויותיו בדירה כאשר כל אחת מהן אוחזת בשמינית מהזכויות. הבת השניה, אשר הינה הנתבעת בהליך זה, ירשה את זכויות אשתו השנייה של המנוח לאחר פטירתה.
באוקטובר 2009, הגישה הנתבעת תביעה לפירוק שיתוף כנגד התובע, וכן לדמי שימוש ראויים. בתביעה זו, התובע לא טען כי הוא זכאי להיות בעל הזכויות המלא בדירה מכוח הלכת השיתוף, אלא טען כי אין לפנותו בשל היותו "דייר מוגן". בפסק דין אשר ניתן בעניין בספטמבר השנה, הורה בית המשפט על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה.
טענה ראשונה בדבר הלכת השיתוף
ארבעה חודשים קודם לכן, הוגשה התביעה דנן. בתביעה זו, טען התובע לראשונה כי הוא בעל הזכויות בדירה במלואה, וזאת מכוח הלכת השיתוף. למעשה, קבלת תביעתו של התובע, לאחר שאמה של הנתבעת הלכה לעולמה, הייתה מביאה למצב בו הנתבעת הייתה בעלת הזכויות בשמינית מהדירה בלבד, ולא ברבע (שהרי היא ירשה את זכויות אמה שהלכה לעולמה).
הנתבעת טענה כי יש לסלק התביעה על הסף מחמת התיישנות. במהלך הדיונים התבררה בפני בית המשפט תמונה מורכבת יותר. מעדותו של התובע בבית המשפט, ניכר היה כי הקול קול התובע, אך הידיים ידי אחרים. דהיינו, התובע, אדם מבוגר ובא בימים, הוצג בחזית המשפטית ככלי שרת בידיהם של גורמים שלישיים המעוניינים בנכס.
לדוגמא, כאשר נשאל התובע מדוע שקד על שמריו במשך כמעט שלושה עשורים, ולא העלה טענות בנוגע לזכויותיו בדירה, ענה הוא – "איני עורך דין, אין לי מושג מה שלי ומה לא. היחסים ביני לבין חמי היו טובים וסמכתי עליו. אני לא זוכר שנאמר לי שחצי הדירה שלי. עורך הדין שלי יזם את התביעה".
עורך דינו של התובע אמר בתגובה לדברים אלה כי הוא אכן הגיש את התביעה בשמו של התובע, אך זאת משום שבתור בא כוחו הוא מחויב מבחינה מקצועית להעניק לו ייעוץ משפטי לטובתו ולאפשר לו לדעת את זכויותיו ולעמוד עליהן.
בית המשפט דוחה את התביעה
בית המשפט קבע כי דין התביעה להידחות מכל וכל. הדירה נשוא התובענה הייתה, ללא עוררין, שייכת באופן בלעדי למנוחה ולאביה עוד טרם החתונה. כמו כן, במהלך כל שנות הנישואין התובע לא טען לבעלות על הדירה, ואך שתק בעניין זה משך כ-30 שנה.
"למעשה, ניתן בוודאות לקבוע כי לפי עובדותיו של תיק זה, הוכח ללא כל ספק שהתובע לא ראה עצמו מעולם כזכאי למחצית מהזכויות בדירה זו מכח דין כלשהו", נכתב בפסק הדין, "התובע מעולם לא התנגד למתן צו ירושה אחר פטירת רעיתיו, הוא יירש את חלקו ומעולם לא ערער על כך, ואף ניהל משא ומתן מול הורי המנוחה לגבי הנכס".
