האם ניתן לקבוע כי יש לאישה זכויות בדירה משותפת למרות שהנכס היה רשום במשך עשרות שנים על שמו של הבעל בלבד? מהי משמעותה של הלכת השיתוף במקרה זה כאשר עסקינן בנישואים שניים? מדובר בתביעה לקבלת פסק דין הצהרתי אשר ימנע את העברת הזכויות בנכס לילדיו של הבעל המנוח מנישואיו הראשונים, תוך נישול זכויותיה של האישה באופן מוחלט.
מדובר בבני זוג אשר התחתנו בנישואים שניים וחיו ביחד - עד פטירתו של הבעל - במשך כ-37 שנים. במהלך השנים אף נולד לבני הזוג בן משותף שנפטר בגיל 29 בשל מחלה קשה. הבעל המנוח הותיר אחריו צוואה בעדים על דרך של יורש-אחר-יורש. במסגרת הצוואה נאמר כי התובעת רשאית לגור בנכס ולעשות בו כשלה עד ליום מותה, ובלבד שלאחר פטירתה יעבור הנכס לילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים. התובעת, אשר במהלך השנים לא טענה לזכויותיה בנכס, עמדה עליהן כעת, לאחר פטירת בעלה.
קראו עוד בתחום:
- הסכם מזויף בין אחים בנוגע לענייני רכוש בתוך המשפחה
- כסף לאחר החתונה - מתנה או הלוואה?
- גרושה לא תפונה מדירתה למרות חובות וזאת מכוח הסכם גירושין
- בקשה לתפיסת מחשב במסגרת תביעת רכוש כחלק מהליך גירושין
המגמה הרווחת בפסיקה כיום היא כי יש להקשות על האפשרות להוכיח כוונה נוגדת שיתוף וזאת גם כאשר ברור כי אחד הצדדים או שני הצדדים לא התכוונו לכלול את הנכס בסל הנכסים המשותפים. דברים אלו הינם תקפים גם כאשר מדובר בנכס אשר אחד הצדדים התעקש לרשום על שמו באופן בלעדי.
הפסיקה המודרנית פועלת באופן שכזה שהיא נוטה להחיל את הלכת השיתוף גם על נכסים שנראה כי אף אחד מבני הזוג לא ראה כנכסים משותפים. יש לציין כי חזקת השיתוף אף הורחבה באופן כזה שניתן להחיל אותה, בהתאם לנסיבות, גם על נכסים שלא נרכשו במאמץ משותף (וזאת במיוחד בנישואים ארוכי טווח).
בית המשפט קובע: לאחר נישואים של 37 שנים, הבית שייך גם לאישה
במקרה דנן, בית המשפט קבע כי יש לבחון את הבעלות על כל אחד מנכסי בני הזוג בהתאם לכוונת הצדדים וההלכה הפסוקה. ממכלול הראיות אשר הוצגו בפניו, בית המשפט קבע כי יש להחיל את חזקת השיתוף על הבית בו התגוררה האישה.
ראשית, הבית המדובר נבנה במהלך הנישואין ובמקביל לעבודות הבניה מכרה התובעת נכס שהיה ברשותה תוך שהיא מפקידה את הכספים בחשבון הבנק של המנוח. זאת ועוד, במרוצת השנים גרו בני הזוג בבית והנכס שופץ מספר פעמים במימון הכספים המשותפים. בית המשפט דחה את טענות בניו של המנוח לכך שהבית נבנה על מגרש שהיה בבעלות אביהם ועל כן מדובר בנכס שיש להחריג מהסל המשפחתי. זאת ועוד, התובעת הציגו עדים רבים אשר טענו בפני בית המשפט כי היא הייתה מעוניינת שהנכס יהיה משותף אך חששה להעלות נושא זה שהיה עלול לגרור ריב ומחלוקת.
השופטים ציינו כי בני הזוג חיו חיים הרמוניים במשך 37 שנים בתא משפחתי משותף תוך שנכסיהם וכספיהם מתערבבים זה בזה. הצדדים חיו במשותף ולא ניתן לראות בנכסים הרשומים על שמו של המנוח כנכסיו הפרטיים למרות חלוף כמעט ארבעה עשורים.
- איזון משאבים לאחר פטירה - רכיב חיסכון בביטוח חיים של המנוח
- הלכת השיתוף מול זכויות נושה - דירת מגורים משפחתית
- האם ישונה הסכם גירושין בעקבות חיים קבועים עם בן זוג ידוע בציבור
- איזון משאבים בין בני זוג מוסלמים - מיום הנישואים או ממועד העקאד?
יתרה מכך, הצדדים הביאו לעולם ילד משותף, עובדה אשר חיזקה את היות הקשר יותר מ"נישואים שניים". מדובר אפוא באירוע שניתן לראות בו עילה להכרה בבני הזוג כמשפחה (על כל המשתמע מכך). ילדיו של המנוח ניסו לטעון כי התובעת הזניחה את אביהם בערוב ימיו ולא טיפלה בו כראוי. טענה זו נזנחה על ידי התובעים בסיכומיהם ובית המשפט קבע כי לא הוכחה אלא נטענה בחצי פה.
"אין מחלוקת כי הצדדים היו זוג שחי באופן הרמוני, הם מעולם לא נפרדו וראו עצמם מחויבים זה לזו בכל המובנים. עצם העובדה שהמנוח ראה להדגיש בצוואתו כי הוא מותיר את אשתו עם הכנסה מכובדת והוא מאפשר לה ליהנות משכר הדירה של יחידת הדיור לכל חייה, מלמדת כי אף הוא ראה עצמו מחויב לה באופן מוחלט", נכתב בפסק הדין.
