בית המשפט לענייני משפחה נדרש לדון בתביעה בין אחים בנוגע לדמי השימוש הראויים בדירה שעברה בירושה אליהם. יש לציין כי אביהם של האחים העביר עוד בחייו את זכויותיו במחצית הדירה לאח הנתבע. כמו כן, כאשר נפטרה אימם של הצדדים, הורישה היא את זכויותיה בדירה באופן שווה לשני בניה. אי לכך, נוצר מצב בו אחד האחים החזיק ב-75% מהזכויות בנכס ואחיו ביתרה.
לאחר דין ודברים, תוך איומים בפנייה לערכאות המשפטיות, מכרו האחים את הדירה והתחלקו בתמורתה על פי הסכם. עניין אחד נותר כמחלוקת ביניהם – האם זכאי האח התובע, בעל 25% מהזכויות בנכס, בדמי שימוש ראויים מאחיו שהתגורר בדירה במשך למעלה מ-40 שנה (עם הורי הצדדים ולבדו).
התובע ביסס בסיכומיו את תביעתו לדמי שימוש ראויים על שלוש עילות
הראשונה הייתה על פי סעיף 115(א) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 הקובע כי דירה אשר הייתה בבעלותו של המוריש ערב מותו, יכולים ילדיו להמשיך לגור בה כשוכרי היורשים. על פי סעיף זה, דמי השכירות הללו אמורים להיקבע בין הנשארים לבין היורשים, ובאין הסכם ביניהם – על ידי בית המשפט.
השנייה הייתה על פי סעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 הקובע כי שותף אשר השתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם בנכס, שכר ראוי בעד השימוש.
השלישית הייתה מכח דיני עשיית עשר ולא במשפט אשר מחייבים השבת טובת ההנאה שממנה נהנה הנתבע שלא כדין על חשבון התובע.
לגבי העילה הראשונה, בית המשפט קבע כי יש לקבל את טענת הנתבע שאכן מדובר בתביעה שהתיישנה. השופטים ציינו כי זכותו של התובע לדרוש דמי שימוש ראויים מאחיו אשר נותר לגור בנכס נוצרה עם פטירתה של האם. אי לכך, היות והאם נפטרה לפני כ-12 שנה, מדובר בעילה אשר התיישנה לפני כחמש שנים. כעת נדרשו השופטים לבחון את העילה השנייה עליה התבססה התביעה.
התביעה נדחית
האם זכאי התובע לדמי שימוש ראויים במסגרת הוראות חוק המקרקעין לגבי נכס משותף? בית המשפט השיב לשאלה זו בשלילה. הלכה פסוקה היא כי החובה לתשלום דמי שימוש ראויים על פי סעיף זה קיימת כל אימת שהשותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי אשר מנע מיתר השותפים להשתמש אף הם בנכס.
קראו עוד בתחום:
- תביעה לקבלת דמי שימוש ראויים מאישה המסרבת לפנות את הדירה
- דמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירה משותפת
- חלוקה בדירה שרשומה ע"ש הבעל בלבד
על פי הפסיקה, היה ולא נמנע שימוש זה מיתר השותפים להשתמש אף הם במקרקעין, לא חייב המתגורר בדירה בדמי שימוש ראויים. בבית המשפט הוכח שהתובע לא דרש להשתמש בנכס במשך למעלה מ-40 שנה. כמו כן, ידוע כי חפציו האישיים של התובע היו בנכס, ובמרוצת השנים הוא גם עבר במקום ולן בו מספר פעמים.
אי לכך, היות ויכול היה הוא להשתמש בנכס, והאח הנתבע לא גר שם באופן בלעדי ופרטי, נדחתה גם עילה זו בבית המשפט. לגבי עשיית עושר ולא במשפט, השופט קבע כי הנתבע הצליח להרים את הנטל הדרוש והוא הוכיח שאחיו ויתר על הדרישה לדמי שימוש ראויים. "הייתה ביניהם הבנה לפיה עד למכירת הדירה, יכול הנתבע להתגורר בה ללא תשלום. לפיכך, לא עומדת לו אף עילה זו", נכתב בפסק הדין.
