הורים רבים רוכשים במהלך חייהם דירות ונכסים ורושמים אותם על שם הילדים. לעיתים מדובר בניסיון להבטיח את עתידו של הילד, אך ישנם מקרים בהם עסקינן ברישום לצורכי מס בלבד. האם בתו של מנוח אשר הלך לעולמו רשאית לתבוע את זכויותיה בנכס, אשר נרשם על שמה כאשר הייתה בת שנה?
מצד אחד, הרישום בלשכת המקרקעין מהווה ראיה חותכת לטובתה של התובעת. מצד שני, נסיבות המקרה מצביעות באופן מפורש על רישום נדל"ן לצורכי מס. מדובר במחלוקת בין אחות לאחיה, אשר רשומים ביחד כבעלי דירה שנרכשה על ידי אביהם בשנת 1978.
אביהם המנוח של הצדדים רכש לפני כ-32 שנים דירה אשר נרשמה על שמם של התובעת והנתבע – שניים מתוך 11 ילדיו. במשך השנים טיפל האב בהשכרת הדירה וקיבל לידיו את מלוא דמי השכירות. שכר הדירה מעולם לא הועבר לידי מי מהילדים (על אף שהם רשומים כבעלי הנכס). האב הלך לעולמו בשנת 2003.
קראו עוד בתחום:
- סכסוך בין אח לאחות בנוגע לתחרות בלתי הוגנת על ירושה
- האם יש לקיים צוואה בעל פה למרות שהמנוח לא היה שכיב מרע?
- התנגדות מנהל עיזבון ליצירת הקדש ציבורי במסגרת צוואה
מספר שנים לפני כן אירע קרע עמוק במשפחה אשר נבע מכך שחתן של האב הורשע בעבירות מין חמורות בבני משפחה ונדון למאסר. התובעת בחרה לצדד באחות אשר בעלה הורשע בפלילים ומאז התקיים נתק מוחלט בין התובעת לבין ההורים ותשעת האחים האחרים. במשך שנים רבות לא ביקרה התובעת את ההורים. לא זו אף זו, הבת לא הגיעה להיפרד מאביה כאשר היה על ערש דווי, לא הופיעה להלווייתו, לא ישבה "שבעה" עם המשפחה ולא הזמינה את אימה לחתונתה.
האם לבת זכויות בנכס?
לקראת סוף שנת 2002 ערך האב צוואה ובמסגרתה ציווה את כל עיזבונו לאשתו, האם. התובעת הגישה התנגדות לצוואה בטענה שהאב לא היה כשיר לערוך אותה. פסק דין אשר ניתן כעבור שלושה שבועות דחה את ההתנגדות.
בינואר 2008 הגישה התובעת בקשה לפירוק השיתוף בדירה בה היא רשומה כבעלים ביחד עם אחיה. האח התנגד באומרו כי מדובר בנכס השייך לעיזבון. לדבריו, הרישום נעשה לצורכי מיסוי בלבד, ולא הייתה לאב כל כוונה להעביר את הנכסים לילדיו במועד מאוחר יותר.
סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע כי רישום בלשכת המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מדובר במקרה חריג בו עלה בידו של הנתבע להרים את הנטל שהונח על כתפיו. הנתבע הוכיח כי הרישום בלשכת המקרקעין היה לצורכי מס, הא ותו לא.
להלן הטעמים אשר הביאו את בית המשפט לקבל החלטתו:
1. התובעת הייתה בת שלוש שנים כאשר הנכס נרשם על שמה.
2. אין שום היגיון מדוע האב יעדיף להעביר את הנכס לתובעת ולנתבע, ולא לאף אחד מילדיו האחרים.
3. היו מספר נכסים נוספים אשר נרכשו על ידי האב ונרשמו על שמות ילדיו. מדובר במהלכים מובהקים של רכישת נדל"ן תוך התייחסות לעלויות מיסוי.
4. התובעת לא טיפלה בנכס מעולם.
5. דמי השכירות מעולם לא הגיעו לידי התובעת, ותמיד הופקדו בחשבון האב.
6. חרף הקרע בין הבת לאביה, היא מעולם לא ביקשה דמי שכירות על הנכס בעוד היה האב בחיים.
7. התובעת והנתבע לא נטלו חלק במימון הדירה, ולא השתתפו בתשלומי המשכנתא גם לאחר שבגרו.
בית המשפט הוסיף כי התביעה הוגשה על ידי התובעת חמש שנים לאחר פטירתו של האב. מדובר בשיהוי רב אשר עמד לה לרועץ. קל וחומר הדברים אמורים כאשר העד המרכזי בפרשה – האב – הלך לעולמו.
