בית המשפט לענייני משפחה קבע כי למרות שדירת בני זוג הייתה רשומה על שמה של האישה בלבד, יש לרשום את הנכס בבעלות הבעל והאישה גם יחד בהליך גירושין. עסקינן בדירה אשר הייתה עובר לנישואין בבעלותה הבלעדית של האישה ורשומה על שמה. בית המשפט קבע כי יש לרשום את הגבר כבעליה של מחצית הדירה, וזאת משום שהוכח כי האישה הציגה בפניו מצג שווא לפיו הוא שותף מלא בנכס.
קראו עוד בתחום:
- בניית בית על מגרש שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין
- שיתוף בדירה אשר הייתה שייכת לאחד הצדדים לפני הנישואין
- זכויות בן זוג בדירת מגורים אשר נרכשה לפני נישואין בהעדר הסכם ממון
מדובר בבני זוג אשר במסגרת הליכי פרידה ביניהם ניטשה מחלוקת של ממש בנוגע לבעלות על דירת המגורים. האישה טענה כי מדובר בדירה אשר הייתה בבעלותה לפני החתונה ועל כן אין לבעל כל זכות בה. לעומת זאת, הגבר טען כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לו.
ההלכה הפסוקה אל מול החוק היבש
הבעל הפנה את בית המשפט להלכה הפסוקה הקובעת כי גם כאשר דירת מגורים רשומה באופן מלא על שם אחד הצדדים, ניתן להתעלם מרישום זה כאשר בן הזוג השני קיבל את הרושם שהוא יכול לשכון במקום לבטח ומדובר ברכוש משותף.
האישה טענה, לעומת זאת, כי בדומה למקרים אחרים בין בני משפחה, גם כאן יש לבחון את נסיבות הרישום לגופו. לטענתה, החוק קובע באופן מפורש שנכסים אשר היו בבעלות אחד הצדדים מלפני הנישואין, יוותרו כך גם לאחר הפרידה, ואין לקבל את טענותיו של הבעל המבקשות לסטות מהוראות החוק הברורות. האישה אף הוסיפה כי הבעל הסתיר ממנו רכוש ואף בגד בה עם נשים אחרות.
בית המשפט ציין ראשית כי שיקולי ההגינות אשר ינחו אותו בהחלטתו אינם מושפעים מיחסי הצדדים. אי לכך, נקבע כי אין כל קשר בין התנהגותו של הבעל כלפי האישה במהלך חיי הנישואין, ובין הבעלות על דירת המגורים. לגופו של עניין, בית המשפט פסק כי היות ומדובר בדירת מגורים בה גרו בני הזוג במשך עשרות שנים, יש לבחון היטב ובדקדקנות את כוונותיה של האישה לגבי הנכס. בחינה זו, קבע בית המשפט, תיעשה על בסיס התנהגותה של האישה לאורך השנים, ולא בהתאם לטענותיה כעת.
"כוונות נסתרות ומצג שווא"
בפסק הדין נכתב כי במשך עשרות השנים האישה לא הראתה לבעל כל כוונה לכך שהוא אינו שותף מלא ושווה בדירה. הדברים מעולם לא צוינו באופן מפורש באוזניו של הבעל, הצדדים לא ערכו הסכם ממון ולא הובאו עדים אשר תמכו בטענותיה של האישה. יתרה מכך, דירת המגורים איננה עוד נכס. בקרב זוגות רבים מדובר בנכס העיקרי של בני הזוג. לדירת המגורים, מתוקף היותה מקום מושבם של הצדדים, יש מעמד מיוחד בהליכי גירושין. אי לכך, השופט קבע כי היות והאישה לא נהגה כלפי בעלה בתום לב, ורק לקראת גירושין העלתה טענות כי בעצם מדובר בדירה שלה והוא אינו שותף שווה זכויות, אין להכשיר כעת את "כוונותיה הנסתרות".
"הנתבעת הייתה צריכה לנוהג כלפי התובע בהגינות ולא להסתיר ממנו את ההחלטה אשר התקבלה בקרבה לשמור על מלוא הזכויות בנכס המדובר", כתב השופט בפסק הדין, "קל וחומר הדברים אמורים כאשר האישה ידעה (והייתה צריכה לדעת) כי הבעל מפתח ציפיות שונות לגבי זכויותיו בנכס".
זאת ועוד, הדירה שופצה מספר פעמים והשיפוץ נעשה מהכספים המשפחתיים. כמו כן, הוכח כי האישה, אשר החזיקה בדירה נוספת, ידעה היטב להפריד בין רכושה הפרטי לרכוש המשותף. לדוגמא, דמי השכירות אשר התקבלו מהדירה השנייה, שלא הייתה דירת המגורים, הופקדו מיד בחשבון פרטי של האישה. לעומת זאת, כאשר בני הזוג דכאן שהו בחו"ל, ודירתם הושכרה, הכספים הופקדו בחשבון המשותף.
