חלוקת זמני שהות, אשר מכונים גם הסדרי ראייה, נדרשת כאשר ההורים מחליטים להתגרש או להתגורר בבתים נפרדים, ויש להסדיר את חלוקת הזמנים שבהם ישהו הילדים עם כל הורה לאחר הפרידה. באמצעות חלוקת זמני שהות נקבעים פרקי זמן סדירים שבהם כל הורה ישהה עם ילדיו, כולל בחופשות וחגים, כאשר הכמות והאורך של המפגשים משתנה לפי גיל הילדים והנסיבות המשפחתיות.
ההורים יכולים לקבוע את חלוקת זמני השהות עם הילדים בהסכמה, במסגרת הסכם שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית דין הרבני. כאשר אין הסכמה בין הצדדים, יש לפנות לבית המשפט או לבית הדין לצורך קביעת חלוקת זמני שהות, על פי עקרון טובת הילד.
מאחר שגם לבית המשפט לענייני משפחה וגם לבית הדין הרבני ישנה הסמכות לדון במשמורת וחלוקת זמני שהות, השאלה היכן תוכרע הסוגיה נקבעת על פי הערכאה שאליה תוגש תביעה קודם, כאשר שאלת הסמכות יכולה להשפיע על תוצאות ההליך.
מהו עקרון טובת הילד?
עקרון טובת הילד קובע כי לילד מעל גיל שש יש זכות להביע את רצונותיו ואת העדפותיו בפני בית המשפט כאשר הוריו מתגרשים, ובית המשפט יתחשב בדעותיו בענייני המשמורת, הסדרי ראייה ושמירת קשר עם ההורים. הילד זכאי להשמיע את עמדתו בבית המשפט ללא נוכחות הוריו או נציגים מטעמם. ככל שגילו של הילד מבוגר יותר, כך יתחשב בית המשפט יותר בדעתו, לעומת רצון של ילד צעיר מאוד, מתחת לגיל 6, שכמעט ולא יובא בחשבון.
עקרון טובת הילד מעוגן בסעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וקובע כי כאשר ההורים חיים בנפרד, עקב גירושין, פרידה או כל סיבה אחרת, ההורים רשאים להסכים ביניהם למי תהיה האפוטרופסות לקטין, מי מהם יחזיק בו, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע. ההסכם טעון אישור של בית המשפט או בית דין רבני והוא יאושר רק בתנאי שההסכם אינו פוגע בטובת הקטין.
קביעת זמני שהות במשמורת מלאה
כאשר רק הורה אחד הוא בעל המשמורת, כלומר במשמורת מלאה, נקבעים זמנים שבהם ההורה השני יכול להתראות עם הילדים. חלוקת זמני השהות מאפשרת להורה שאינו משמורן לשמור על קשר יציב ורציף עם הילדים. כאשר שני ההורים בעלי משמורת משותפת, הם מגדלים את הילדים בהיקפים זהים או כמעט זהים.
סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי הורים מהווים אפוטרופוסים טבעיים לילדיהם הקטינים. סעיף זה מפרט את החובות והזכויות של ההורים הנגזרות ממעמדם, כולל החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין לחינוך, השכלה, הכשרתו לעבודה ופרנסה, שמירת נכסיו, פיתוחם וניהולם, לצד רשות בחזקת הילד, קביעת מקום מגוריו וייצוגו.
סעיף 17 עוסק בקנה המידה שבו נדרש ההורה לממש את תפקידו כאפוטרופוס לקטין, ומחייב את ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין. סעיף 24 קובע כי במקרה של פרידה או גירושים ההורים רשאים להגיע להסכם בסוגיית משמורת וקביעת זכויות ההורה שאינו משמורן. במקרה שההורים לא הגיעו להסכמה, סמכות ההכרעה עוברת לבית המשפט שיפסוק לפי טובת הקטין.
עקרון טובת הילד מוגדר על פי קריטריונים שונים שנועדו להבטיח את זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות: רצונו, גילו, קשריו ויחסיו עם הוריו ודמויות משמעותיות נוספות בחייו. עם זאת, אל רשימת התנאים מצטרף גם שיקול דעתו של בית המשפט, המתבסס על עדויות, ראיות, חקירות והתרשמות רחבה, כולל: התחשבות ברצון הילד, בריאותו הגופנית והנפשית, גיל, מהות הקשר עם הוריו, מאפייניו האישיים ותכונות רלוונטיות לעניין.
חזקת הגיל הרך עד גיל 6
על פי חזקת הגיל הרך, הקבועה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כאשר ההורים אינם מסכימים ביניהם על שאלת המשמורת, יורה בית המשפט על מסירת ילדים מתחת לגיל שש לחזקת האם, אלא אם קיימות נסיבות שמצדיקות קביעת משמורת אחרת. לעומת משמורת על ילדים מעל גיל 6 שנקבעת על פי עקרון טובת הילד ללא העדפה למשמורת אצל האם.
במצבים חריגים שבהם טובת הילד היא שלא להימצא במשמורת האם, כאשר היא לא כשירה לגדל את הילד, עקב התעללות או הזנחה, או אם היא מכורה לסמים או אלכוהול, בית המשפט לא יורה על מסירת הילד לחזקת האם. וגם כאשר האב הוא המטפל העיקרי של ילד מתחת לגיל 6, יכול להורות בית המשפט על מסירת הילד לחזקת האב. נסיבות שלא בהכרח ייחשבו כנסיבות מיוחדות יכולות להיות מקרים שבהם האם מעוניינת לעבור לחו"ל או לעבור ליישוב מרוחק מהיישוב שבו מתגורר האב.
