הורים לקטינה כבת שש שעברו הליך גירושין, לא הגיעו להסכמה בנוגע להסדרי ראייה עם הבת, לאחר שהאם העתיקה את מקום מגוריה ממרכז הארץ לצפון, ולכן עתרו לבית משפט, כדי לקבוע הסדרי ראייה חדשים, שיאפשרו לשני הצדדים, לממש את המשמורת בצורה מאוזנת והגיונית.
בני הזוג נישאו בשנת 2006, וכעבור שלוש שנים, נולדה בתם המשותפת, שכיום בת 6 שנים. בשנת 2012 כאשר שניהם התגוררו ביישוב במרכז הארץ, נחתם בין הצדדים הסכם גירושין. בעת החתימה על ההסכם, הודיעה האם כי היא מתכננת לעבור לגור בצפון הארץ סמוך להוריה ולבני משפחתה, ונקבע כי כאשר יבוצע המעבר, הסדרי המשמורת ישתנו, בתיאום ובהסכמה מלאה בין ההורים.
האב ביקש שהאם תשתתף בנטל הנסיעות כדי לא לפגוע בעבודתו
בעקבות מעבר האם לצפון יחד עם הבת, הצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע להסדרי הראייה במתכונת החדשה, על כן עתר האב לבית משפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, והגיש תביעה נגד האם בבקשה להשתתף בנטל הנסיעות לצפון כדי שיוכל לפגוש את בתו מבלי שעבודתו תיפגע בצורה משמעותית.
בית המשפט קיבל את טענות האב וחייב את האם להביא את הקטינה ממקום מגוריה בצפון לתחנת הרכבת במרכז, במשך שלוש פעמים בשבועיים, כדי שהאב לא יבזבז שעות ארוכות בדרכים ויוכל להתפרנס ולשלם דמי מזונות לקטינה בזמן. עוד נקבע כי בסופי שבוע האב יגיע בכוחות עצמו לקחת אותה. ואף על סמך פערי ההשתכרות שבין הצדדים, נקבע שהאב יישא בהוצאות הנסיעה של האם והבת.
האם נדרשת לבלות את מעט הזמן הפנוי שיש לה בהסעות הילדה
על החלטה זו הגישה האם ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, בטענה כי ההסדר החדש פוגע בשגרת חייה, מאחר שהיא נדרשת לבלות את מעט הזמן הפנוי שיש לה בדרכים. האם ביקשה שהאב יגיע במהלך השבוע לצפון כדי לקחת את הבת, ולחלופין הציעה להרחיב את הסדרי הראייה בסופי שבוע, כדי שהיא לא תצטרך להסיע את הבת באמצע השבוע, או שהיא תוריד אותה בתחנה אחרת, הקרובה יותר לביתה. עוד ציינה כי דמי המזונות הנמוכים שחויב בהם האב, התחשבו בכך שהוא זה שאחראי להסעות הילדה.
האב טען מנגד כי יש לדחות את הערעור, מאחר שהוא אינו משקף את איזון האינטרסים בין הצדדים, והדגיש כי הוא משלם את הוצאות הנסיעות, ועל האם מוטלת רק האחריות להסיע את הילדה לתחנת רכבת במרכז במהלך השבוע.
האם תסיע את הבת למרכז פעמיים בשבועיים במקום שלוש פעמים
לאחר שמיעת טענות הצדדים, השתכנע השופט כי שינוי בהעתקת מגורי האם מחייבים אותה להשתתף בנטל ההסעות, עם זאת קבע כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, על פי יכולת השתכרות הצדדים, זמנם הפנוי ואיכות הזמן שביקשו להקדיש לבתם.
בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי האם תסיע את הבת לתחנת הרכבת פעמיים בשבועיים במקום שלוש פעמים, והאב יבצע את ההסעה הנוספת במקומה. עוד הדגיש כי מדובר במקרה חריג, מאחר שבדרך כלל האב המשמורן לא נדרש להסיע את הקטין להורה האחר, כדי שיוכל להתפנות לעצמו, בימים שהקטין אינו נמצא בחזקתו.
עמ"ש 24547-02-14
