מערכת המשפט בישראל מכירה בהליך הבוררות כמערכת חלופית ואלטרנטיבית בעזרתה ניתן ליישב סכסוכים בין בעלי דין. בישראל, מוסד הבוררות התפתח כבר בתקופת המשפט העות'מאני, וקיבל מאוחר יותר ביטוי מהמנדט הבריטי בשנת 1926.
בשנת 1968 נכנס לתוקפו חוק הבוררות אשר הסדיר את מוסד הבוררות בישראל בדרך עצמאית המבוססת על פסיקות בתי המשפט בארץ. האם ניתן לקבוע, במסגרת הסדר בוררות, סוגיות הנוגעות לדיני המשפחה כגון משמורת ילדים?
פרופ' סמדר אוטולנגי, בספרה "בוררות דין ונוהל", התייחסה לסוגיה זו וקבעה כי יש לענות על שאלה זו בשלילה. לשיטתה של פרופ' אוטולנגי, בתי המשפט הם הערכאה היחידה היכולה לבחון הסדרי משמורת ילדים, זאת משום שהם מעניקים חשיבות גדולה לעיקרון טובת הילד ולבחינת צרכיהם הספציפיים של הקטינים.
סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי הורי קטין החיים בנפרד רשאים להחליט מי מביניהם יהיה ההורה המשמורן ומי יזכה להסדרי ראיה. לכאורה, ניתן לקבוע כי מדובר בעניין אשר ניתן להגיע לגביו להסכמה בין הצדדים ועל כן הוא עניין בסמכות מוסד הבוררות. עם זאת, בהמשך הסעיף נקבע כי הסכמה בין ההורים חייבת להיות מונחת לאישורו של בית המשפט. לאחר אישורו, ניתן להגיש ערעור על החלטת בית המשפט בערכאות המתאימות (דין ההסכם כדין פסק דין). במילים אחרות, לא מדובר בעניין אשר מצוי באופן מוחלט בתחום האוטונומיה של ההורים. לפיכך, הורים אינם יכולים למסור משמורת קטינים להכרעת בוררות.
קראו עוד בתחום:
- ביטול פסק בוררות שניתן במחלוקת בין אחים
- תביעה לביטול פסק בורר אשר ניתן ע"י ביה"ד הרבני
- תוקפו של הסכם בוררות בין בני זוג בנושא מזונות ילדיהם
עמדתה של פרופ' אוטולנגי קיבלו ביטוי ותמיכה גם בפסיקה. השופטת בן עתו, בתא (ת"א) 3771/84 גליק נ' גליק פ"מ תשמ"ז, פסקה כי עניינים של מזונות ילדים ומשמורת אינם מסמכותו של בורר. קביעתה של בן עתו התבססה על כך שההלכות בדין האישי, כמו למשל נושא המזונות מדין צדקה, נוגעות באופן ישיר לטובת הילד ומשכך הבורר אינו מוסמך במקום בית משפט. לדעה זו הצטרף גם השופט רובינשטיין בה"פ (י-ם) 505/96 אוקסהנדלר נ' אוקסהנדלר.
מאידך, השופט גרוס אישר בהמ' (ת"א) 268/88 דלרחים נ' דלרחים פ"מ תשמ"ט פסק בוררות אשר כלל גם סוגיות של מזונות ילדים ומשמורת. למעשה, מדובר בסוגיה הנבחנת על בסיס המקרה לגופו ובהתאם לבחינת טובת הקטינים באופן ספציפי.
