תביעה לפי אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), אשר הוגשה על ידי אביה של קטינה, להורות על חזרתה לארה"ב. המחלוקת היא בשאלה האם הקטינה הגיעה לארץ בהסכמת האב מתוך כוונה להישאר ולא לחזור לארצות הברית או שההגעה הייתה לתקופה זמנית (של שבוע ימים), כאשר בכוונת התובע הייתה שהקטינה חוזרת עם האם לארצות הברית. כמו כן, הצדדים חלוקים בשאלה, האם הייתה גם השלמה של התובע להשארות הקטינה בישראל ביחד עם אמה.
הצדדים הכירו בישראל כאמור ונישאו זמן קצר לאחר היכרות. אין חולק שכבר בתחילת דרכם לא התנהלו חיי הנישואין על מי מנוחות, וזאת בלשון המעטה. זמן קצר לאחר מכן נסע התובע בגפו לארה"ב והנתבעת הצטרפה אליו מאוחר יותר. ביום 29.12.05 ניתן צו הגנה זמני במעמד צד אחד כנגד התובע לבקשת הנתבעת ונפתח תיק במחלקת הרווחה בארה"ב.
לאחר שבית המשפט לענייני משפחה בחן את כל הראיות שהובאו, התרשם ביהמ"ש, שאכן נקט התובע אלימות כלפי הנתבעת בהזדמנויות שונות. 3. מרכיב יסודי בגיבוש עילת תביעה על-פי אמנת האג הוא, שהתרחש מעשה חטיפה.
מהי חטיפה?
הביטוי "חטיפה" אינו מופיע באמנת האג. זהו ביטוי עממי לתיאור המרכיב שעליו עומדת אמנת האג ושעניינו הרחקת ילד או אי-החזרתו שלא כדין תוך כדי הפרת זכות משמורת הנתונה לאדם, למוסד או לכל גוף אחר על-פי דין המדינה שבה מצוי מקום מגוריו הרגיל של הילד. ה’חטיפה’ מתקיימת ללא קשר אם הייתה הסכמה או לא הייתה הסכמה להרחקת הילד ’החטוף’ שכן ההסכמה לא נמנית בין מרכיבי העילה לתובענה.
המונחת ביסוד אמנת האג היא להביא במהירות להחזרתם של ילדים שנחטפו ובכך להבטיח את זכות המשמורת שנקבעה בעבר. אמנת האג מעניקה עזרה ראשונה להשבת המצב לקדמותו. עזרה ראשונה זו אינה חיונית מקום שההורה שזכות המשמורת שלו נפגעה מסכים או משלים עם מעשה החטיפה. במצב כזה, החובה להורות על החזרה לאלתר של הקטין למקומו אינה קמה לתחייה, אלא היא בגדר שיקול-דעתו של בית-המשפט.
במקרה שלפנינו כאמור טוענת הנתבעת שהיא והקטינה הגיעו לארץ לצמיתות בידיעתו של התובע ובהסכמתו המלאה. כיוון שכך הנטל הוא על הנתבעת לשכנע את בית המשפט, כי נתקיים בענייננו חריג המזכה אותה שלא להחזיר את הקטינה. הטלת הנטל על הנתבעת פירושה הוא, כי ספק בקיומו של החריג יביא להחזרתה הקטינה למקומה.
הלכה פסוקה היא שנטל ההוכחה המוטל על הנתבעת הנו נטל כבד ביותר ואפילו אם מתקיימת ההגנה עדיין יש לבית המשפט שיקול דעת אם להחזיר את הקטינה אם לאו.
מה בין "הסכמה" לבין "השלמה"?
במישור הזמן ההסכמה ניתנת מראש לפני מעשה ההרחקה, ואלו ההשלמה נעשית בדיעבד אחרי שמעשה ההרחקה בוצע. הלכה היא שהשלמה תוסק רק כאשר ניתן להסיק מהתנהגות ההורה, במובנה הרחב, כי הוא מוותר על הגשמה דחופה של זכות המשמורת או הביקור.
דהיינו הוא משלים עם סטאטוס קוו חדש ומוותר על זכות ההשבה המידית. השלמה יכולה להיות במעשה או במחדל. ביטויה בהתנהגות חד פעמית ברורה או בהתנהגות ממושכת. אכן אמנם עצם הימנעות מפנייה בהליך על פי האמנה באופן מידי אינה השלמה אם נלווה לה הסבר ראוי.
לאחר שההשלמה נעשתה היא בלתי הדירה שכן האמנה מטבעה היא סעד של "כיבוי שרפות". ההשלמה צריכה להיות חד משמעית וגם ההורה החוטף צריך להאמין, כי ההסכמה מודעת.במקרה של ספק תוסק אי-השלמה.
קראו עוד בתחום:
- החזרת קטין חטוף לארצות הברית שם שהה עם אביו
- האם בית המשפט לענייני משפחה יכול להמציא צו חיפוש לאיתור קטין?
- האם קטין אשר נחטף והשתלב במדינה בינתיים יוחזר למשמורת אביו?
- הקטין מתנגד לשוב למדינה ממנה בה ודורש להישאר בישראל
משך התגבשות ההשלמה יכול להיות קצר או ארוך, על פי הנסיבות, ומהרגע שנתגבשה ההשלמה ולא הותנתה בתנאי כלשהו, הרי שהיא קיימת ושרירה, ולא ניתן לחזור ממנה. אם הוכחה ההגנה נפתח פתח לשאלות הקשורות לטובת הילד, כגון השתלבות הקטין, סיכויי המשמורת וכיו"ב. שיקולים אשר אינם מובאים בחשבון על פי האמנה, אך הם מותרים" כאשר החובה להחזרת הילד על פי האמנה כבר אינה קיימת בשל הוכחת אחת מההגנות.
בענייננו, יציאת הנתבעת והקטינה את ארה"ב הייתה בידיעת התובע ובהסכמתו. לפיכך, נקלטה ההסכמה והובנה על ידי הנתבעת. הלכה פסוקה כי משנתגבשה הגנת הסכמה או השלמה, היא מתגבשת סופית, ולא ניתן לחזור מהן לאחר שנקלטו אצל ההורה השני, משמע ההורה השני הבין והפנים שקיימת הסכמה או שקיימת השלמה.
נסיבות העניין מעידות כמאה עדים על חזרה לישראל לצמיתות. לצורך זה נקנו כרטיסי טיסה לכיוון אחד בלבד, כל חפצי הנתבעת והקטינה שהיה ביכולתה של הנתבעת לקחתם נלקחו באותה טיסה. וכל מה שנותר ולא נלקח נארז בארגזים על ידי התובע עצמו בכוונה להישלח לישראל.הצדדים מתגרשים בתוך כחודשיים מהגעתה של הנתבעת והקטינה ארצה. והכול ללא כל התנגדות של התובע. כך שלא היה צל של ספק שהנסיעה התבצעה מתוך הסכמה ברורה ומוחלטת ושמדובר בחזרה לישראל ולא בביקור לזמן קצר על מנת לחזור חזרה לארה"ב.
התובע השלים עם הישארות הקטינה בישראל
בענייננו משהודה התובע באופן פוזיטיבי כי הוא משלים עם השארת הקטינה בישראל עם אימה וההשלמה קיבלה ביטוי ברור וחד משמעי בשיחות הטלפוניות בין בני הזוג בהן התובע גם דן עם הנתבעת על אופן שיתופו בחיי הקטינה ועל חינוכה, אין מנוס מלקבוע, כי התובע השלים לחלוטין עם שינוי הסטאטוס קוו מבחינת המשמורת וכי הוא וויתר על הגשמה דחופה ומיידית של זכותו לפעול לחזרתה לארה"ב.
זאת ועוד, אמירותיו הפוזיטיביות, בתקופה שלאחר ’החטיפה’ לגרסתו, כי הוא שלם וכי אין לו בעיה או נקיפות מצפון מביאה למסקנה המתבקשת, כי התובע השלים עם העברת הקטינה לישראל.
אמינות התובע והנתבעת
עדותו של התובע לא עשתה על ביהמ"ש רושם מהימן בפרט נוכח שלל הגרסאות וההסברים המופרכים שניסה הוא לתת לעובדות שהועלו בפניו. לעומתו, עדות הנתבעת הייתה עקבית, הגיונית ונתמכה בעדויות וראיות חיצוניות.
התובע בחר לפתוח בהליכי תובענה זו לא ממקום של צורך דחוף ומיידי להחזיר את הקטינה לארצות הברית, אלא ממקום אחר. ייתכן שהאב התחרט על ההסכמה שנתן, ייתכן שבשל הקשיים והמחלוקות בין הצדדים בסוגיית הסדרי הראיה והביקורים, בפרט של בני משפחתו ואמו של התובע. זאת ועוד, עדותו של התובע הייתה רצופה סתירות וגרסאות שונות, בחלקן משונות בהיותן חסרות כל היגיון.
לסיכום,
הנתבעת הגיעה לישראל עם הקטינה מתוך הסכמה מלאה של התובע וכי אין לה לאן לחזור לארצות הברית והיתה השלמה מצד התובע שהנתבעת והקטינה ישארו בישראל לצמיתות. אשר על כן, יש לדחותאת התביעה ואין להיעתר לבקשה להורות על החזרתה של הקטינה לארצות הברית.
