תמ"ש 31368-07-11
בני זוג מבוגרים, אשר חיו כידועים בציבור במשך מספר שנים, החליטו להיפרד. במסגרת ההליכים המשפטיים, הגבר הגיש בקשה למתן צו פינוי לאישה. המבקש, אדם בשנות ה-80 לחייו, טען כי במהלך השנים הצדדים גרו בדירה בבעלותו, וכעת הוא מעוניין לממש את זכותו הקניינית ולפנות את הידועה מהציבור מהבית.
קראו עוד בתחום:
- פינוי דירת מגורים - עיכוב ביצוע
-
פירוק שיתוף ופינוי אישה מדירה לפני הסדר משאבים כולל - תביעת הורים לפנות בתם, בעלה ונכדיהם מדירה
מנגד, האישה ביקשה סעד זמני אשר יאפשר לה להישאר בדירה, וזאת בטענה כי "יש לשמר את המצב הקיים" עד להכרעה בהליך העיקרי. בית המשפט בחן את טענות הצדדים וקבע כי הדין עם הגבר. אי לכך, ניתן צו פינוי לאישה והיא חויבה לעזוב את דירת בן זוגה לשעבר בתוך 45 ימים.
זכויות קניין ומשמעותן
הלכה פסוקה היא כי זכויות קניין הינן זכויות בעלות מעמד מיוחד בשיטת המשפט הישראלית. מדובר בזכות אשר בתי המשפט נוטים לנקוט באשר להכרה בה ואכיפתה בגישה נוקשה. לא אחת, זכות הקניין הוגדרה על ידי הפסיקה כ"זכות בעלת עוצמה רבה אשר הינה מעין זכות יסודית וטבעית במתחם החוקתי". כפועל יוצא מתפיסה זו, אדם רשאי לעשות בקניינו כרצונו.
במקרה דנן, מעבר לזכות הקניין הבסיסית של התובע, האחרון הציג בפני בית המשפט הסכם חיים משותפים אשר נערך בין בת זוגו לבינו. במסגרת הסכם זה, הודגשה באופן מפורש וברור זכותו של הגבר להורות על פינוי האישה מהבית עם פקיעת מערכת היחסים הזוגית. כמו כן, בהסכם נכתב באופן ברור כי בני הזוג ינהלו חיים משותפים ויעשו הכל למען שלום בית, וזאת כאשר הם גרים בדירה בבעלותו של הגבר, בה לאישה לא תהינה זכויות משלה.
האישה הציגה במסגרת הליך הביניים הנ"ל טענות שונות בנוגע לנפקותו של ההסכם (לדוגמא, טענה כי היא לא שלטה בשפה בה נערך). כמו כן, לדבריה, היה קיים בין הצדדים גם הסכם נוסף, אותו היא כינתה "ההסכם המקורי". על פי הסכם זה, לטענתה, הובטחה לה זכותה לגור בדירת בן זוגה עד לאחרית ימיה.
ללא קשר לנפקותו של ההסכם - הגבר זכאי לממש את זכותו הקניינית
בית המשפט הדגיש כי לא היה זה המקום לדון בקבילותו של הסכם החיים המשותפים או בקיומו של הסכם קודם בין הצדדים (עניינים אשר נקבע כי יתבררו במסגרת ההליך העיקרי). עם זאת, נקבע כי גם אם ההסכם המדובר היה שריר וקיים, וגם אם דינו להתבטל, לא היה בכך כדי לחזק את טענותיה של האישה בדבר זכותה להמשיך ולגור בנכס גם במסגרת ההליכים המשפטיים ולאחר הפרידה.
בפסק הדין צוין כי מטענות הצדדים עלה בבירור ש"שניהם סובלים מהמגורים המשותפים". כמו כן, בית המשפט מצא בטענות האישה "שימוש לרעה בהליכי משפט". "גם אם הייתי יוצא מנקודת הנחה שההסכם איננו קביל, הרי שלא הייתה כל סבירות לכך שאישה תהנה ממגורים עם בן זוגה לשעבר, בדירתו, עד לאחרית ימיה, וכאשר מערכת היחסים הגיעה לקיצה", נכתב בפסק הדין, "לא מצאתי לקבל טענה זו ולא הובאה לפני ולו ראשית ראיה לתמיכה בטענה כי ניתנה התחייבות כגון דא. לכל היותר, נטען כי הובטחה הבטחה כזו. עם כל הכבוד, קיים עדיין הבדל משפטי בין התחייבות לבין הבטחה (ככל שניתנה)".
לא זו אף זו. בית המשפט התייחס לדבריו של התובע לכך שהוא נמנע מלאכול בביתו מחשש כי בת זוגו תרעיל אותו, וכן כי הוא מפחד לדבר בטלפון בבית משום שהוא חושש שהמשיבה תזמין משטרה כנגדו. בית המשפט הדגיש כי לא ייתכן שאדם יחוש כך בתוך ביתו, שאמור לכאורה להיות מבצרו.
