תביעתה של התובעת כנגד עיזבונו של המנוח, ליתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה הנטענות כידועתו בציבור, ולהצהיר כי מחצית מכל הזכויות מכל מין וסוג שהוא, אשר נצברו במהלך חייה המשותפים עם המנוח, בין אם הזכויות הועברו בחייו של המנוח על שם בנו ונכדיו, ובין אם אלה ירשו את הנכסים לאחר מותו - הינם שלה. הגב’ ל, צורפה כנתבעת נוספת, אשר במסגרת צוואתו של המנוח אשר קוימה, הונחלה לה למגורים לכל ימי חייה דירת המנוח, כספים בהיקף ניכר, ו- 2 יצירות אומנות בעלות שווי כספי גבוה.
האם יש לקבל את תביעתה של הידועה בציבור?
הסמכות על-פי תקנה 101(א)(3), לדחות תובענה "מכל נימוק אחר" מתייחס גם לדחייה מחמת התיישנות, וראו להלן. כאשר מוכח כי התביעה התיישנה, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף. בענייננו, שעל פי עדותה של התובעת עצמה, תביעתה זו של התובעת הוגשה למעלה מ-8 שנים לאחר ש"שולחה" מדירתו של המנוח.
קראו עוד:
ודוק: ההתיישנות חלה בענייננו, וללא כל קשר לבחינת טענתה המרכזית של התובעת באם הייתה ידועתו בציבור של המנוח. מטרתו של סעיף 132 בחוק הירושה בקציבת מועדים בהם ניתן להעלות טענות הנוגעות לרכוש העומד לחלוקה במסגרת עיזבונו של נפטר, על מנת שיורשיו ידעו במסגרת זמנים כקבוע בחוק, מי ואלה טענות מועלות כנגדו רכושו של המוריש, ובעצם כנגדם כיורשיו.
מי שטוען לזכויות שכאלה - התובעת - עליו להעלות את טענותיו בפני מנהל העיזבון טרם חולק העיזבון, ובמועדים הקבועים בחוק הירושה. כך, כפי שכבר בואר, לא עשתה התובעת.
תביעה שביושר מתיישנת עכשיו כדרך שתביעה שבדין מתיישנת, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי היתה קצרה מתקופת ההתיישנות: תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק היא עכשיו "הגבול העליון" של תקופת השיהוי. במקרה דנן, לתובעת היו מספר הזדמנויות לעמוד על זכויותיה הנטענות. התובעת לא טענה בכל אותן הזדמנויות לזכות או רכוש, ויתכן כי היא עצמה סברה כי אין בידה עילה אמיתית, כמו גם וויתור על זכויותיה?
לסיכום,
יש לדחות את תביעתה, ומהטעמים המהותיים של התיישנות, שיהוי ניכר מניעות, ויתור וטעמים נוספים - וכפי שעולה מהליך הראיות שהתקיים בבקשה נשוא פסק דין זה.
