המערערת הגישה לבית משפט קמא בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח א.ג ז"ל. בטענה כי היא הייתה ידועה בציבור של המנוח עובר לפטירתו. בית משפט קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה טענתה זו. על קביעה זו מונח הערעור שבפנינו.
ההכרה בבני זוג כ’ידועים בציבור’ נועדה להשוות את מעמדם של בני זוג החיים חיי משפחה כנשואים, למעמדם של הנשואים. לפיכך, מתן הכרה משפטית (להבדיל מעובדתית) בבני זוג כ’ידועים בציבור’ משמעה - קביעה כי בני הזוג ביקשו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות של דיני הנישואין והגירושין.
קרא עוד...
- למי תגיעה הנגרייה, לאמא או לבן?
- תביעת עזבון של ידועה בציבור
- הגבר היה ידוע בציבור של המנוחה, האם הוא זכאי לחלק מהירושה?
קביעה כי בני זוג הינם ’ידועים בציבור’, הינה משמעותית ביותר ובעלת השלכות מרחיקות לכת, כלכליות ואחרות, בעיקר בשני מישורים - האחד, ביחסים הפנימיים בין בני הזוג, והשני, ביחסים החיצוניים כלפי צד ג’. במישור היחסים הפנימיים, תוביל הכרה בבני הזוג כ ’ידועים בציבור’, בין היתר, להחלת מערכת דיני הגירושין על הצדדים בעת הפירוד.
כך, למשל, עשוי הידוע בציבור להיות מחויב בתשלום מזונות האישה (חובת מזונות מכוח תום הלב לזון את הידועה בציבור, מה שנקרא מזונות אזרחיים, תשלום מדור לאישה, חלוקת הרכוש שנצבר על פי כללי חזקת השיתוף, זכויות פנסיה שצבר הידוע בציבור; ויתכן אף זכאות לנכסי קריירה).
במישור היחסים החיצוניים, תוביל הכרה ב’ידועים בציבור’ למתן זכויות ירושה, קצבאות שארים, הכרה בדיירות מוגנת, הקלות במיסוי וכיוצב’.
קרא גם...
לפיכך, ונוכח ההשלכות המשמעותיות למעמד הידועים בציבור, יש לנקוט משנה זהירות בטרם יוכרו בני זוג החיים ביחד חיי משפחה, כ’ידועים בציבור’ מהבחינה המשפטית. הכרה כזו כדבר שבשגרה, במיוחד בעידן המודרני בו סיטואציה זו שכיחה כל כך, תפגע דווקא בכל אותם זוגות רבים המבקשים לחיות תחת קורת גג אחת ללא נישואין, בלא שהתכוונו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות הנובעות מדיני הנישואין והגירושין.
מי הם הידועים בציבור
ההגדרה המתאימה כיום למושג ’ידועים בציבור’ היא זו - בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם, את מכלול דיני הנישואין והגירושין, הן הזכויות והן החובות – ללא האקט הפורמאלי של הנישואין. ודוק - בחינת אומד דעת זה של הצדדים, תעשה על פי הכללים של דיני החוזים.
אין עוד חשיבות או משמעות לידיעת הציבור כי בני הזוג אינם נשואים ודי בהוכחה סוביקטיבית לאומד דעת הצדדים, כדי לקבוע את היותם ’ידועים בציבור’, ללא כל קשר להשתקפות יחסיהם בעיני הציבו. לידיעת הציבור, יכולה להיות חשיבות כראייה לאומד דעתם של בני הזוג, כאשר לא ברור בנסיבות, מה היה אומד דעתם לגבי מצבם האישי.
"שותפות זוגית"
ניתן לכנות את מערכת היחסים הזו של ה’ידועים בציבור’ כ - "שותפות זוגית". מונח זה טומן בחובו את המשמעות המשפטית המיוחדת הנובעת מחייהם המשותפים של בני זוג שאינם נשואים זה לזה. ’שותפות זוגית’ היא שותפות (במובן העובדתי) בין בני הזוג אשר כרתו הסכם שותפות ביניהם (במובן המשפטי), בין בע"פ, בין בכתב, ובין במכללא, שעניינו – הרצון לשיתוף בחייהם והחלת דיני הנישואין והגירושין על יחסיהם - יצירתו של הסכם השותפות, המשכו וביטולו תלויים ברצון בני הזוג. כלומר, ’השותפות הזוגית’ – הם בני זוג אשר ניתן לקבוע לגביהם, על בסיס חומר הראיות, כי הם גמרו בדעתם להתקשר האחד עם השני במערכת חובות וזכויות של דיני הנישואין והגירושין, הן במהלך חייהם המשותפים והן בעת הפירוד.
ניתן לאבחן בין שתי קבוצות של ה’שותפות הזוגית’; הקבוצה הראשונה – מדובר בבני זוג אשר ערכו הסכם שיתוף ביניהם, והסדירו בכך את מכלול ההסדרים הרכושיים שמבקשים הם להחיל על מערכת יחסיהם, במהלך ועם סיום יחסיהם. ההסכם יכול להיות הסכם מקנה זכויות וחובות האחד כלפי השני ו/או שולל זכויות וחובות. לגבי קבוצה זו של בני זוג, לא יהיה כל קושי לקבוע כי הם ’שותפות זוגית’ על כל המשתמע מכך, נוכח קיומו של הסכם השותפות.
יחד עם זאת, אין לשלול את האפשרות שהעובדה שבני זוג ערכו ביניהם הסכם שותפות בתחילת דרכם, אינה בהכרח מלמדת על כוונותיהם בהמשך דרכם. יתכנו מקרים בהם בני זוג ערכו הסכם שותפות לפיו, על אף חייהם המשותפים, אין הם קושרים עצמם בחובות ובזכויות על פי דיני הנישואין והגירושין. אלא, שלאחר שנים של חיים משותפים, הולדת ילדים, רכישת נכסים וכיוצב’, הם שינו בהתנהגותם את עמדתם, וביטלו מכללא את הסכם השותפות.
החשוב הוא כי הבחינה של מערכת יחסיהם היא בחינה חוזית לכל דבר ועניין. הקבוצה השנייה, היא כאמור בני זוג אשר לא ערכו הסכם שותפות ביניהם להסדרת יחסיהם הרכושיים, על אף חייהם המשותפים. לגבי אלה, יש צורך בהתחקות אחר כוונותיהם ואומד דעתם על פי הראיות ונסיבות העניין. עוצמת הראיות הנדרשת במקרים אלה, לצורך בחינת מעמדם והיותם ’שותפות זוגית’, תלויה לטעמי במניעים אשר הניעו את בני הזוג לחיות ביחד ללא נישואין, ואבהיר;
עוצמת הראיות הנדרשות
עוצמת הראיות הנדרשת מבן הזוג הטוען לקיומו של אותו הסכם ’שותפות זוגי’, להוכחת טענותיו, משתנה בהתאם להשתייכותו לדפוס זה או אחר מהדפוסים המפורטים לעיל. העיקריים שבהם:
מנועי חיתון - אלה הם הכהן והגרושה, ממזרים, בני זוג חד מיניים, בני זוג בעלי דת שונה, וכיוצ"ב. לגבי בני זוג מנועי החיתון החיים חיים משותפים, תידרש לטעמי עוצמה מוחלשת של ראיות על מנת להוכיח ’שותפות זוגית’ בניהם, קרי- קיומו של הסכם שיתוף ורצון להחיל את דיני הנישואין והגירושין על יחסיהם. בני זוג מנועי חיתון החיים ביחד בשותפות, תחת קורת גג אחת, ונמנעים מלהינשא מכורח המציאות, יוכרו ללא קושי כבני זוג שביקשו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את דיני הנישואין והגירושין. בני זוג אלה נאלצו לחיות בסוג זה של זוגיות נוכח המצב המשפטי בארץ, וראוי להקל עמם נוכח המניעות להינשא החלה עליהם מכוח הדין הנוהג בארץ.
דחיית דת - אותם בני זוג החיים ביחד כנשואים, אך מבקשים שלא להינשא בטקס דתי. בני זוג אלה, חיים ביחד ללא נישואין מכורח הדין הנוהג בארץ שאינו מאפשר נישואין אזרחיים או אחרים. לטעמי, אף לגבי דפוס זה של בני זוג, יש מקום להקל ולהסתפק בעוצמה מוחלשת של ראיות כדי להוכיח ’שותפות זוגית’ ביניהם.
דחיית ממסד - אותם בני זוג החיים ביחד מתוך בחירה חופשית להימנע מכל קשר חוקי מחייב ביניהם. יחסיהם מתאפיינים בכך שהם אינם קשורים, במודע, כחלק מאידאולוגיה, בעבותות הדין או החוק. לכל אחד מבני הזוג יש לכאורה, חופש פעולה לנתק את היחסים לפי רצונו ולפי החלטתו ועל חופש פעולה זה הם מעוניינים לשמור. חופש הפעולה והאפשרות להפסיק את הקשר ללא תלות האחד במשנהו, הם לב ליבה של צורת החיים בה הם בחרו.
בני זוג אלה בחרו מרצון ובמודע בדרך חיים משותפת, כנשואים, אך מבלי לקבל על עצמם את דיני הנישואין והגירושין, וזאת מתוך בחירה חופשית ואמירה לפיה הם מתנגדים להתערבות הממסד בחייהם האישיים האינטימיים. במקרים אלה, עוצמת הראיות שתידרש מהצד הטוען לקיומה של ’שותפות זוגית’, תהיה כבדה במיוחד. הכרה בהיותם של בני זוג אלה כ’שותפות זוגית’ מן הבחינה המשפטית, חותרת תחת רצונם ואינה מכבדת את בחירתם שלא להינשא במטרה שלא להחשף להתערבות שלטונית, מימסדית במערכת יחסיהם. כך, עומדת התערבות זו בניגוד לעקרון חופש ההתקשרות הכולל גם את החירות להימנע מהתקשרות חוזית מחייבת.
אנשים הנשואים לאדם אחר – מעין ביגמיה - אותם אנשים החיים ביחד שעה שמי מהם נשוי לאדם אחר. הכרה בהם כ’שותפות זוגית’ תהווה למעשה מתן תוקף למעין ביגמיה. לפיכך, דפוס זה של בני זוג מעורר לא מעט קשיים ערכיים, חברתיים ודתיים. ניתן לחלק דפוס זה לשני סוגים: סרבני הגט – החיים ביחד עם בן זוג אחר ומעגנים את בן זוגם החוקי, בו בזמן שהם מקבלים הכרה כ’ידועים בציבור’, ומסורבי הגט –אשר לגביהם, הכרה כידועים בציבור מהווה למעשה תחליף לגירושין המיוחל. מטבע הדברים, ונוכח היותם של בני הזוג נשואים לאחר, נדמה כי עוצמת הראיות שתידרש להוכחת ה’שותפות הזוגית’ תהיה משמעותית, בצד הקלה מסויימת למסורבי הגט.
בני זוג גרושים שחזרו לחיות ביחד - על פי הפסיקה, נדרשת לגביהם עוצמת ראיות כבדה כדי להוכיח לגביהם ’שותפות זוגית’, מאחר ואלה כבר הביעו דעתם כי ברצונם להתנתק ממחויבויות האחד כלפי השני.
חברים במובן הצר - הכוונה בדפוס זה לאותם בני זוג החיים ביחד חיי משפחה ללא נישואין, לא מכורח החוק, ולא מתוך מניעים אידיאולוגים כאלה או אחרים, אלא כתקופת ניסיון לקראת נישואין, כתקופת מבחן, או סתם לשם העניין עצמו. אין ספק כי לגבי אלה החיים ביחד לשם ניסיון, אין מקום להחיל על מערכת היחסים ביניהם את דיני הנישואין והגירושין. כך, בודאי שאין מקום להחלת דינים אלה על מי שמצוי בתקופת מבחן, או על מי שבחר לחיות כך מתוך רצון לחיים משותפים ללא מחויבות משפטית, ובהעדר כל כוונה להעניק זה לזו זכויות כמו פנסיה, חזקת שיתוף, ירושה וכן הלאה. לפיכך, לגבי כל אלה, ראוי לטעמי להכביד בעוצמת הראיות על הטוען ל’שותפות זוגית’.
בכל מקרה ומקרה יש לבחון את היחסים בין בני הזוג בראי דיני החוזים.
במקרה דנן, המערערת לא הוכיחה את היותה ידועה בציבור
בענייננו, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי המערערת לא הוכיחה את היותה ה’ידועה בציבור’ של המנוח. על פי סעיף 55 לחוק הירושה, זכאי ה’ידוע בציבור’ לרשת את המנוח אם בני הזוג חיו עובר לפטירה "חיי משפחה במשק בית משותף".
בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי המערערת לא הוכיחה קיומו של משק בית משותף או איזשהו שיתוף כלכלי בינה לבין המנוח. בקביעות עובדתיות אלה, אשר נסמכו על חומר הראיות שהונח בפני בית משפט קמא, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור.
בית משפט קמא התרשם כי מערכת היחסים בין המנוח לבין המערערת לא היתה כשל ידועים בציבור ולא התקיימו בה המאפיינים הנדרשים "כדי להצביע על משק בית משותף, חיי משפחה כבעל ואישה", כלשון בית משפט קמא. יתירה מכך, בחינת הראיות מעלה כי המערערת והמנוח השתייכו לדפוס ה’חברים’, לגביהם, נדרשת עוצמת ראיות מכבידה להוכחת הקשר המשפטי של ידועים בציבור.
הראיות היכולות להצביע על קשר כזה הן, חיים תחת קורת גג אחת, רישום רשמי בכתובת מגורים משותפת, הימנעות מקיום יחסי אישות עם אחרים, שיתוף כלכלי במשק בית משותף, חשבון בנק משותף, תקופת שותפות ממושכת, הולדת ילדים, ועוד. בענייננו, ועל פי קביעת בית משפט קמא, לא מתקיימים מרבית הקריטריונים לעיל. ולפיכך, בצדק קבע בית משפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את היותה ידועה בציבור של המנוח.
לסיכום,
בהעדר הסכם שותפות בין בני זוג, הרי שלצורך החלת דיני הנישואין והגירושין על בני זוג החיים חיי משפחה, יש לאתר קיומו של הסכם שותפות מכללא, הנלמד ממכלול הנסיבות, שרק לאורו, ניתן לקבוע כי הם חיים ב’שותפות זוגית’.
איתור הסכם זה, ועוצמת הראיות הנדרשת להוכחתו, תלויים בדפוס אליו משתייכים בני הזוג. ככל שהמניעים של בני הזוג להימנע מאקט פורמאלי של נישואין, הם מניעתיים או אידיאולוגיים, כך תחלש עוצמת הראיות שתידרש להוכחת היותם קשורים בדיני הנישואין והגירושין, ולהיפך. בענייננו, המערערת לא הוכיחה כי התקיימה ’שותפות זוגית’, בינה לבין המנוח. יש לדחות את הערעור.
