ירושה של ניצולת שואה וחלוקה עם ידוע בציבור

בית המשפט לענייני משפחה נדרש לדון בתביעה אשר הוגשה על ידי קשיש, שטען כי חברתו לחיים במשך 18 השנים האחרונות, שהלכה לבית עולמה, הייתה ידועתו בציבור.

התביעה הוגשה במסגרת מאבקי ירושה בין הקשיש לבין יורשיה של המנוחה, ניצולת שואה, כאשר התובע טוען שהוא זכאי למחצית מרכושה מתוקף הלכת השיתוף ואילו היורשים טוענים כי בין השניים לא התקיימו מערכת יחסים של "ידועים בציבור". הנתבעים הוסיפו כי גם במידה ויכיר בית המשפט בבני הזוג כ"ידועים בציבור", אל לו לקבוע כי התקיימה כוונת שיתוף ביניהם.

      קראו עוד בתחום:

• תביעה לחלוקת זכויות במקרקעין בין יורשי ידועים בציבור
• איזון נכסי קריירה בין רואה חשבון ליועצת חינוכית
• ביטול צוואה עקב השפעה בלתי הוגנת

18 שנים של חיים ביחד אינם יחסים של שני שותפים בדירה

השופטת קבעה כי היות ובני הזוג גרו באותה הדירה תקופה לא מבוטלת של 18 שנה, תוך שהם אינם נפרדים, יש בכך בכדי להוכיח את ניהול חיי המשפחה המשותפים שלהם. השופטת דחתה את טענת היורשים בסיכומיהם כי התובע והמנוחה חיו הלכה למעשה בנפרד, כאשר כל אחד מהם אוכל את המאכלים האהובים לבדו, מחזיק בקו טלפון בנפרד, ומארח את משפחתו באופן פרטי.

"אין זה סביר בעיני שהתובע והמנוחה היו במשך 18 שנה בחזקת roommates בלבד", פסקה השופטת, "הם היו ידועים בציבור, וידעו עליות ומורדות ככל הזוגות". עם זאת, האם מדובר ביחסים אשר מבססים גם חלוקת רכוש במסגרת חוק הירושה, כל אימת שלא ציוותה המנוחה על התובע כיורשה?

האם הייתה כוונת שיתוף?

השופטת קבעה כי בהתאם לבחינת התשתית הראייתית אשר הוצגה בפניה, גם אם התקיימו בין הצדדים יחסים של ידועים בציבור, לא חלה עליהם הלכת השיתוף.

• מחלוקת על בתים שנבנו בתקופה בה היו בני הזוג ידועים בציבור
• תביעה למזונות קטין בין ידועים בציבור
• ידועים בציבור – טיב ומהות מערכת היחסים ביניהם בראי המשפט

בפסק הדין נכתב כי למרות שחיו השניים תחת אותה קורת הגג כל השנים הללו, היו חייהם מנותקים מכוונת השיתוף ועניין זה בלט מהתנהלותם הנפרדת בחשבונות הבנק שלהם, רישום המקרקעין שרכשו לאורך השנים, הפרדה בקופות גמל, פוליסות ביטוח שונות ועוד. התנהלותם בחייהם העידה על העדר כוונה שיתופית, ויפה העדר זה גם עם עסקינן בירושת המנוחה, קבעה השופטת.

חוסר אמינותו של התובע

השופטת ציינה כי בבואה לבחון את אמינות העדויות שהוצגו בפניה, ניכר כי מהימנותו של התובע הייתה נמוכה בהרבה מכנותם של הנתבעים. "התובע בחר שלא לזכור פרטים שלא היו נוחים לו. כך לא זכר מתי הייתה הלוויה של המנוחה או היכן היא קבורה", כתבה השופטת, "הוא לא זוכר את הכתובת על המצבה של המנוחה, ואת כל זה הוא מייחס לנפילה שלו ומבלי שסיפק לביהמ"ש מסמך רפואי כלשהו.

באותו האופן לא התובע זכר מתי נמכרה ע"י המנוחה הדירה בת"א ולא הודה ביחסיו עם אישה אחרת". נראה שהתובע התאמץ מאוד להיראות כמי שהוא מאוד חולה, אך היה פער גדול בין טענה ליכולותיו הרציונאליות ודבריו שנשמעו היטב בפני ביהמ"ש, דברי השופטת.