תמש (ב"ש) 2625/09
פעמים רבות, כאשר בני זוג מחליטים להיפרד, אחד מהם עוזב את הדירה המשותפת. בסיטואציות אלה, במידה ואחד מבני הזוג גר בדירה, ואילו בן זוגו נאלץ למצוא מקום מגורים חלופי, ייתכן ותקום לבן הזוג העוזב עילה להגשת תביעה בעבור דמי שימוש ראויים. דהיינו, דמי שכירות בעקבות השימוש שבן זוגו עושה בנכס על בסיס זכויותיו. חשוב להדגיש כי תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים יכולה להיות מוגשת גם בין בני זוג גרושים, ואף בין ידועים בציבור אשר נפרדו זה מזו. להלן דוגמא למקרה כאמור.
רופאת שיניים אשר ניהלה זוגיות ארוכת שנים עם פסיכולוג, הגישה כנגד האחרון תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. לטענתה, לאחר שהיא עזבה את דירת הצדדים, בעקבות "אלימות רוחנית" מצידו של הפסיכולוג, הנתבע נשאר לגור בדירה מבלי שהוא משלם לה דמי שימוש ראויים. יתרה מכך, הודגש כי במהלך כל התקופה הנ"ל התובעת המשיכה לשאת בחלקה בתשלומי המשכנתא החודשיים.
בכתב התביעה נטען כי מאז עזיבתה של התובעת את הדירה, ועד למכירתו של הנכס, הנתבע עשה במקום שימוש בלעדי כאשר בת זוגו לשעבר נושאת במחצית תשלומי המשכנתא. הגבר לא הכחיש את האמור אך טען כי התובעת הייתה יכולה לעשות שימוש בדירה והדבר לא נמנע ממנה.
דמי שימוש ראויים, אימתי?
תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים נשענת למעשה על שני יסודות עיקריים בדין. ראשית, מדובר במעין דמי שכירות אשר הינם זכות יסוד קניינית לפי סעיפים 31(א) ו-33 לחוק המקרקעין. סעיף 31(א) קובע כי כל שותף במקרקעין רשאי לעשות שימוש סביר בנכס מבלי לקבל את הסכמת יתר השותפים, וזאת כל אימת שלא תימנע יכולתו של שותף אחר לעשות שימוש במקרקעין.
סעיף 33 מוסיף וקובע כי שותף אשר השתמש במקרקעין משותפים, יהיה חייב בשכר ליתר השותפים (לפי חלקם). כמו כן, תביעה כגון דא מתיישבת גם עם דיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כי מי שקיבל מאדם אחר נכס (או טובת הנאה, או שירות), שלא על פי זכות שבדין, חייב להשיב למזכה את הזכייה או לשלם לו את שוויה. בבסיס ההוראה הנ"ל מקופל הרציונאל כי "אין התעשר שלא כדין".
במילים אחרות, על מנת לחייב שותף במקרקעין בדמי שכירות ראויים לשותפו, יש לבחון את אשמתו של השותף המשתמש. דהיינו, האם הוא מנע מהשותף האחר לעשות שימוש בנכס, והאם הוא התנהג כלפי האחרון בחוסר תום לב. בית המשפט העליון, בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, קבע כי רק כאשר השימוש במקרקעין היה בלעדי, ונמנע השימוש מיתר השותפים האחרים, השותף המשתמש יהיה חייב בתשלום.
במקרים בהם עסקינן בבני זוג, הלכה פסוקה היא כי כל צד רשאי לעזוב את דירת המגורים המשותפת בנסיבות של אלימות פיסית, מילולית, ואף אלימות רוחנית. מדובר אפוא בפסיקה אשר קדמה אף לכניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכות זו אף זכתה למעמד רם יותר ככל שהעיתים התקדמו ועם חקיקת חוק היסוד הנ"ל. לא אחת, נקבע כי גם אלימות אשר איננה קשה באופן חריג יכולה להיות עילה לעזיבת הבית תוך הגשת תביעה לדמי שימוש ראויים.
מן הכלל אל הפרט
במקרה דנן, הטענות בין הצדדים היו קשות. כמו כן, לא היה מדובר בבני זוג ידועים בציבור אשר הגיעו פעם ראשונה לבית המשפט, והסכסוך בין השניים כלל גם בני משפחה נוספים והליכים על פי החוק למניעת אלימות במשפחה. הנתבע ניסה לטעון כי הוא אמנם עשה שימוש בדירה, אך בת זוגו הידועה בציבור הייתה יכולה - אף היא - לעשות שימוש בנכס. בית המשפט דחה טענות אלה מכל וכל. נקבע כי הדעת לא הייתה יכולה לסבול מצב שבו בני הזוג היו נשארים לגור ביחד, תחת קורת גג אחת. "די היה בקיומו של סכסוך בין בני הזוג אשר לא אפשר חיים תחת קורת גג אחת, כדי להכיר בזכותה של האישה להפריד את המגורים. התנגדותו של הגבר הייתה חייבת להביא לחיובו בדמי שכירות ראויים", נכתב בפסק דין.
שאלת אשמתו של בן זוג במקרים אלה יכולה להתחלק לשתיים:
1. האם השותף המשתמש עשה בנכס שימוש בהסכמתו של השותף האחר?
2. האם השותף האחר הקנה את הזכות לשימוש בנכס, בחינם, לשותף המשתמש?
במקרה דנן, בית המשפט קבע כאמור כי היה ניתן לענות על שתי השאלות הנ"ל בשלילה. נקבע כי לא הוכחה הסכמתה הפוזיטיבית של התובעת לשימוש בן זוגה לשעבר בדירה המשותפת. אי לכך, נקבע כי התובעת הייתה זכאית לדמי שימוש ראויים בעבור כל התקופה שמאז עזיבתה את הדירה ועד מכירתה.
