האם יש להכיר בזכותו של התובע, כידוע בציבור של המנוחה, לקבלת פנסיית שאירים? סוגיה זו הונחה לפתחו של בין הדין האזורי לעבודה בתל אביב. זכויותיו של התובע דרשו הוכחה של שני תנאים מצטברים – היותו בן זוג ידוע בציבור של המנוחה, ומגורים משותפים ביחד עמה, שנה אחת לפחות עובר לפטירתה.
התנאי של מגורים משותפים הוא תנאי להכרה בידוע בציבור וזאת בנוסף לשני תנאים נוספים אשר הוגדרו על ידי הפסיקה – קיום חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. במקרה דנן, בית הדין דחה את התביעה וזאת משום שלא התקיימו מגורים משותפים. התובע הודה כי הוא לא התגורר עם התובעת וגר למעשה בבית הוריו.
התובע והמנוחה עבדו ביחד במשך שנים רבות במשרד הביטחון. בתקופת העבודה המשותפת הכירו השניים ולאחר גירושיה של המנוחה, בשנת 1978, היה התובע בן 23 והמנוחה בת 32 – גרושה עם שני ילדים. בתה של המנוחה טענה, בתצהיר מטעמה, כי התובע ואמה לא היו מעולם בני זוג אלא לכל היותר חברים טובים.
הבת טענה כי עד שנת 2000 היו עליות ומורדות במערכת היחסים בין השניים, והחל משנה זו הקשר התפוגג והם נהיו חברים טובים הנפגשים פעם בשבוע. חברים לעבודה טענו כי הקשר בין בני הזוג היה קשר טוב ומיוחד, קרוב מאשר קשר רגיל של חברים לעבודה.
כמו כן, נטען כי השניים בילו ביחד רבות, נסעו לסופי שבוע, הלכו לרקוד ובילו בצוותא באירועים חברתיים. בתה של התובעת אמרה כי היא אהבה את התובע אהבת אמת, אף יותר מאמה, והיא תמכה בכך שהשניים יהיו בני זוג. לדבריה, עם זאת, אמה לא הייתה מעוניינת בכך.
האם התובע גר עם המנוחה?
התובע העיד כי לבת זוגו הייתה דירה קטנה והוא שהה בדירה בכל היום למעט בלילות בהם היה הולך לישון בדירת הוריו. בתצהיר משלים טען התובע כי הוא היה נשאר לעיתים לישון בדירתה של המנוחה. מדובר אפוא בעדויות סותרות, כאשר בשלב ראשון טען התובע כי הדירה הייתה קטנה מלהלין אדם נוסף, ובשלב שני טען כי מדי פעם ישן במקום.
כמו כן, התובע טען כי מרבית בגדיו היו בדירתה של המנוחה, אך לאחר מכן הודה כי חפציו – ברובם – היו בבית הוריו. הסיכום האמור הביא את בית הדין למסקנה כי בני הזוג לא דרו ביחד בבית המנוחה ולא הוכח כי חפציו של התובע היו בדירתה.
גם ניהול משק בית משותף לא הוכח. התובע לא השכיל להוכיח כי המנוחה והוא בישלו ביחד ולא נמצאו תימוכין לטענת התובע כי הוא שילם עבור הקניות לביתה. "ודאי שלא הוכח שהתובע והמנוחה ניהלו משק בית משותף שהרי כמעט ולא היו בביתה של המנוחה", נכתב בפסק הדין, "למעשה, לא הוכח שהשניים ניהלו משק בית משותף, במובן של אחזקת הבית. כמו כן, לא הוכח שבישלו ואכלו ביחד בבית, ולא הוכח שערכו קניות ביחד".
למרות הכרות של 30 שנה - לא ידועים בציבור
בית הדין קבע כאמור כי דין התביעה להידחות. התובע אמנם הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי בינו לבין המנוחה התקיים קשר חברי קרוב, ואף קשר זוגי במהלך 30 שנות היכרות. יחד עם זאת, נקבע כי לא הוכח שיש לראות בשניים כבני זוג ידועים בציבור.
התובע הכיר את המנוחה כאשר היה בחור צעיר ואילו היא גרושה פלוס שניים. לא מדובר אפוא בבני זוג מבוגרים הנמנעים ממגורים משותפים משיקולי נוחות. עסקינן בבני זוג צעירים אשר בחרו במודע שלא לגור ביחד ולא לנהל משק בית משותף. כמו כן, השניים בחרו, במשך 30 שנה, שלא למסד את הקשר ביניהם והדבר אומר דרשני.
קראו עוד על ידועים בציבור:
- מגורים לא משותפים ומשמעותם לשם הוכחת ידועים בציבור
- הסכם ממון בין ידועים בציבור
- חלוקת נכסים עסקיים בין ידועים בציבור, האמנם?
- ידועים בציבור - נסיבות שונות וראייתן בעיני הפסיקה
השופטת ציינה כי למרות שהפסיקה קבעה שמגורים משותפים איננו תנאי בל יעבור, מדובר במקרים חריגים אשר במסגרתם מובא טעם להעדר המגורים הנ"ל. לאחר פטירתה של המנוחה, התובע התחתן ועבר לגור עם אשתו ובתו. דהיינו, התובע בהחלט היה יכול לנהל קשר זוגי תקין הכולל חתונה, מגורים משותפים ומשק בית משותף.
מכאן ניתן היה למצוא תימוכין נוספים המעידים על טיב הקשר של התובע והמנוחה. זאת ועוד, המנוחה הצהירה במספר הזדמנויות בפני הרשויות כי אין לה בן זוג והשניים לא ניהלו חשבון בנק משותף. כמו כן, בני הזוג לא רשמו זה את זו (או זו את זה) כמוטבים בביטוח חיים ו\או בקרנות השתלמות.
