סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע כי מי שקיבל נכס, טובת הנאה או שירות, שלא על פי זכות שבדין, חייב להשיב למזכה את הזכייה ואם לא ניתן להשיב הזכייה בעין, עליו לשלם את שוויה. שלושה יסודות מרכיבים תביעה מכוח סעיף 1 לחוק הנ"ל – האם המתעשר או הזוכה קיבל נכס או טובת הנאה, האם ההתעשרות האמורה באה לזוכה מן המזכה (על חשבון המזכה) והאם ההתעשרות על חשבון המזכה נעשתה שלא פי זכות שבדין.
תובעת ואביה (הנתבע) מחזיקים באופן שווה בזכויות בדירה (מכוח ירושת האם). האם מגוריה של בת זוגו החדשה של האב מחייבים את האחרון לשלם דמי שימוש ראויים לבתו בגין השימוש בנכס? סוגיה זו הונחה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה.
המחלוקת המשפטית בין הצדדים עסקה בשאלה האם זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים מהנתבעת, אם לאו. התובעת ביססה את תביעתה על חוק עשיית עושר ולא במשפט, והגישה כנגד הנתבעים תביעה על סך 55,000 שקלים.
אמה של התובעת, ואביה הנתבע, היו נשואים ובבעלותם הייתה דירה אשר הזכויות בה התחלקו באופן שווה ביניהם. בשנת 1986, עת נפטרה אם התובעת, הגיש הנתבע התנגדות לקיום צוואה. בסופו של הליך פשרה נקבע כי מחצית הזכויות אשר היו שייכות לאמה של התובעת יעברו לבתה, ואילו המחצית השנייה תישאר בידי הנתבע.
כמו כן, הוסכם כי הנתבע ימשיך לגור בנכס עד לסוף ימיו ללא כל צורך בתשלום. בינואר 2002, טענה התובעת, נתגלה לה כי הנתבע שיכן בדירה במשך ארבע שנים, ללא רשות, את הנתבעת. בעקבות כך, הגישה התובעת דרישה לדמי שימוש ראויים בגין מגוריה של הנתבעת בנכס.
הסוגיה המשפטית
הנתבע טען כי הוא והנתבעת הם ידועים בציבור, והיות והוא בעליה של מחצית הדירה, היה הוא רשאי להכניס לדירה את בת זוגתו. בית המשפט קבע כי שני היסודות הראשונים לחוק התקיימו במקרה זה, אך שלילת היסוד השלילי חייבת להביא לדחיית התביעה.
קראו עוד בתחום זה:
- דמי שימוש ראויים לאחר הוצאת צו הגנה כנגד הבעל
- דמי שימוש ראויים לאישה אשר עזבה ביתה מרצון
- הפחתת דמי שימוש ראויים בגין אשם תורם
- תביעה לקבלת דמי שימוש ראויים מאישה המסרבת לפנות את הדירה
מבחינת היסוד הראשון, נקבע כי מגוריה של הנתבעת בדירה יכולים להיות כ"טובת הנאה" וזאת משום שמגוריה לא חויבו בתשלום דמי שכרות או תשלום אחר לבעלים החוקיים – ביניהם התובעת. כמו כן, נקבע כי היסוד השני מתקיים אף הוא וזאת משום שטובת ההנאה (לפחות מחציתה) באה לנתבעת על חשבונה של התובעת. התביעה נדחתה בגין אי התקיימות היסוד השלישי. שאלת המפתח בעניין יסוד זה הייתה האם ההתעשרות האמורה של הנתבעת, כפי שהיא באה לידי ביטוי במקרה דנן, הייתה שלא כדין.
התובעת והנתבע היו בעלי הזכויות בדירה וביניהם נחתם הסכם פשרה אשר הסדיר את השימוש בנכס. בהסכם הפשרה, אשר הינו הסכם שיתוף לפי סעיף 29 לחוק המקרקעין, הנתבע היה זכאי לגור בדירה עד יומו האחרון. כמו כן, סוכם כי התובעת לא תהיה זכאית לנקוט כנגד הנתבע בכל צעד משפטי, ולא תוכל להתגורר בדירה עד לפטירתו (או עד להסכמה בין הצדדים).
זכותו של שותף במקרקעין לגור עם בת זוגתו הידועה בציבור
אכן, הלכה היא כי שותף בנכס אינו רשאי לאפשר את שימושו של צד שלישי במקרקעין ללא אישור השותף האחר. עם זאת, במקרה זה מדובר בנסיבות אשר מצדיקות את הפעולה כאמור. הסכם הפשרה התיר לנתבע לגור בנכס לשימושו ולצרכיו מבלי לשמש דמי שימוש ראויים.
כמו כן, ההסכם לא נקט בלשון ברורה לגבי זכותו של הנתבע לגור בדירה לבדו בלבד. יתרה מכך, התובעת התחייבה שלא לנקוט בכל הליך משפטי כנגד הנתבע ולא לפעול למימוש זכויותיה או מגוריה בנכס. הסכם הפרשה קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי.
באשר לזכותו של אדם לגור עם בני משפחתו בדירה בה הוא בעל זכויות חלקיות, נכתב בע"א 458/82 עדה וילנר נ' ורה גולני פד"י מב(1), 49, עמ' 64-65, על ידי כב' השופטת נתניהו - "מניעה מאדם לגור בנכס עם בני משפחתו הופכת את השימוש שהאחרון עושה בדירה כשימוש בלתי אמיתי והנכונות לשימוש כזה מאת השותף המחזיק תהיה ריקה מתוכן".
לסיכום, נקבע כי אין להפריד בין השימוש של הנתבע בנכס לבין השימוש שנעשה עת החליט הנתבע לגור במקום עם בת זוגתו.
