האם אדם אשר לא רשום כאביו של קטין, למרות שמדובר ככל הנראה בבנו, רשאי לטעון להשבת הילד למדינתו על בסיס אמנת האג? מהו ההבדל בין תביעה בכפוף לאמנת האג לבין תביעת משמורת? האם ניתן להשיב קטין למדינה אחרת ללא זכויות משמורת מוגדרות ומוכרות בחוק? סוגיה זו הונחה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה במסגרת תביעה להשבת קטין חטוף.
בני הזוג נישאו בבית כנסת בפראג אך נישואיהם לא נרשמו. במאי 2003, שנה וחצי לאחר מכן, עבר הגבר לגור בפראג ולאחר מספר חודשים הצטרפה אליו האישה. ביוני 2004 ילדה האישה את הקטין והילד נרשם בישראל כבנה של האישה בלבד ושם משפחתו נקבע כשם משפחתה.
קראו עוד בתחום:
- החזרת קטין חטוף לארצות הברית שם שהה עם אביו
- האם בית המשפט לענייני משפחה יכול להמציא צו חיפוש לאיתור קטין?
- האם קטין אשר נחטף והשתלב במדינה בינתיים יוחזר למשמורת אביו?
- הקטין מתנגד לשוב למדינה ממנה בה ודורש להישאר בישראל
שלושה חודשים לאחר מכן הגיע התובעת עם הקטין לפראג וחזרה להתגורר עם הגבר. הגבר טען כי ביקש מהאישה לרשום את הקטין כבנו ולשנות את שם משפחתו אך דבר זה לא נעשה עד עצם היום הזה. כמו כן, הגבר הוסיף כי הקטין התחנך בפראג במשך שש השנים האחרונות והאישה עזבה את צ’כיה עם הילד ללא סיבה במרץ 2010. חודש לאחר חזרתה של האישה לארץ, הוגשה בישראל תביעה להשבת הקטין על בסיס אמנת האג.
אמנת האג - תביעה להשבת קטין במהירות, לא תביעת משמורת
התובעת טענה כי לא קיימת תחולה להאמנה במקרה זה משום שלתובע אין כל זכויות משמורת לגבי הקטין, לא מתוקף חוק ולא מתוקף הסכם. כמו כן, לדבריה, הגבר לא היה רשום כאביו של הקטין ולמעשה היא האפוטרופא היחידה של הילד. אי לכך, האישה טענה כי היא בעלת הזכויות היחידה על משמורת הילד.
השופטת דורנר פיטרה בעבר את יעדיה של האמנה בדבר ילדים חטופים הידועה בשמה אמנת האג. על פי דורנר, יעדיה של אמנה זו הינם להבטיח את החזרתם המידית של ילדים, אשר לא כדין, הורחקו אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה. כמו כן, יעד נוסף של האמנה הינו להבטיח כי זכויות משמורת וביקור על פי הדין של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות.
בפסק הדין במקרה דנא הודגש כי התרופה מבחינת האמנה היא זו של החזרת המצב לקדמותו ואין קובעים בגדריה את שאלת המשמורת הקבועה של הילד (סעיף 19 לאמנת האג). לאמור, מטרת האמנה היא להבטיח אמצעים מהירים ויעילים המחזירים על כנם את הסטטוס-קוו אשר שרר עובר למעשה החטיפה.
אי לכך, על מנת לבוא בשעריה של האמנה, על הגבר לעמוד בתנאי סף שנקבע בסעיף 1 לחוק אמנת האג. סעיף זה קובע שגם אם הייתה הרחקה יש להוכיח שהיא נעשתה שלא כדין. האישה טענה, כאמור, כי הגבר לא עמד בתנאי סף זה משום שכלל אין לו זכויות משמורת על הילד.
סעיף 3 לחוק קובע על פי מה נקבעות זכויות המשמורת בעוד שסעיף 5 מפרט מה כוללות אותן זכויות. כתנאי בסיסי לחלות האמנה נדרשת איפוא קביעה עובדתית שלגבר היו זכויות משמורת לגבי הילד, וכי זכויות אלו נפגעו כשהתרחש מעשה "החטיפה".
מדובר במבחן שהינו משפטי גרידא. הלכה פסוקה היא כי ניתן ללמוד על קיומן או העדרן של זכויות משמורת ע"פ פסק דין או הסכם שנכרת בין הצדדים. בהעדר הסכם או פסק דין, פונה בית המשפט לבחון את העניין לפי הדין החל במקום המגורים הרגיל של הילד. כמו כן, הגישה המקיימת את עקרונות האמנה היא מתן פירש רחב וליברלי למושג זכויות המשמורת.
בית המשפט לענייני משפחה בחן את המקרה הנדון וקבע כי התובע לא הרים את הנטל שהונח על כתפיו, ולא הוכיח זכויות משמורת שהיו לו על הילד. ראשית, נישואיו של הגבר עם האישה לא נרשמו (למרות שנערכו בבית כנסת יהודי). כמו כן, הקטין לא נרשם כבנו של התובע ובעת לידתו היה האחרון בפראג. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי שש שנים חלפו מאז נולד הקטין, ובמהלך כל התקופה לא השכיל הגבר לרשום אותו כבנו. בפסק הדין צויין גם כי התובע לא הגיש כאמור תביעת אבהות לבית משפט בישראל.
מעמדה של קביעת אבהות
בירור בדיקת אבהות ואמיתותה חייב להיעשות במסגרת תביעה למשמורת או הכרה באבהות. קביעת אבהות הינה עניין נפרד בבית המשפט לענייני משפחה ואין להחיל אותו במסגרת תובענה העוסקת בחטיפת קטין.
השופטים ציינו כי במידה והאב רוצה לטעון לאבהות על הקטין, רשאי הוא לפנות להליכים המשפטיים המתאימים. עם זאת, תביעה בגין חטיפת ילד איננה עוסקת בסוגיה זו. הכרה בזכותו של אב על משמורת הילד תיעשה רק בהתאם להסכם מפורט, מסמך רשמי או פסק דין חלוט.
