בני הזוג בתביעה שלפנינו באו בברית הנישואין בשנת 1995, ושנה לאחר מכן עברו למישיגן, ארה"ב. שני בני הזוג הינם אזרחים ישראלים וילדיהם הקטינים נולדו כולם במשיגן, ארה"ב. כעבור כ-12 שנים מהיום בו עזבו את ישראל, קיבל הגבר הצעת עבודה אטרקטיבית בארץ והצדדים החלו לדון בינם לבין עצמם בסוגיית חזרתם למולדת. בסופו של היום, הוסכם ביניהם כי הגבר ייקח את העבודה בישראל, יחזור ארצה ואילו אשתו תחבור אליו לאחר כחודשיים.
קראו עוד בתחום:
לצורך חזרתם ארצה מכרו הצדדים את בית מגוריהם בארה"ב, את רכביהם ואת תכולת ביתם. כמו כן הם שלחו ארצה מכולה עם ציוד הפטור ממכס (פטור הניתן באופן חד פעמי לתושבים חוזרים בלבד). בראשית חודש ספטמבר 2009 שבה כל המשפחה לישראל והאישה אף הגישה בקשה להכיר בה כתושבת חוזרת.בינתיים שכרו השניים דירה משותפת והקטינים החלו ללמוד בארץ ואף השתלבו היטב בבית הספר מבחינה חברתית ולימודית.
שלושה חודשים לאחר תחילת שנת הלימודים, עזבה לפתע האם את הארץ, עם ילדיה, והודיע לאב כי היא שבה למישיגן ואין בכוונתה להביט לאחור.
האב מגיש בקשה לבית המשפט - קבעו שההרחקה נעשתה לא כדין
האב מיהר להגיש בקשה לבית המשפט כי יקבע, ע"פ סמכותו מכוח אמנת האג, כי הרחקתם של הקטינים ע"י אימם נעשתה שלא כדין. לדבריו מתן ההחלטה המבוקשת נדרש לו על מנת לזרז את ההליך המשפטי שבכוונתו לפתוח בארה"ב ולייעל את הדיון שם. לטענתו טרם עלה בידו לאתר את מקום מגוריה המדויק של האם ואולם בדעתו לפנות בימים אלו לרשות המרכזית ולהגיש בקשה להשבת הקטינים החטופים ע"פ האמנה.
האם מוסמך בית המשפט בישראל ליתן החלטה ע"פ סע’ 15 לאמנה לבקשת ההורה?
סעיף 15 לאמנת האג קובע כי רשות שופטת של מדינה מתקשרת רשאית לדרוש ממבקש להשבת קטין לדרוש מהמדינה שהינה מקום מגוריו הטבעי של הקטין לקבוע כי הרחקתו נעשתה שלא כדין, זאת על מנת לזרז את ההליך המשפטי.
האם מוסמך ביהמ"ש להכריע בבקשה במעמד צד אחד?
הלכה פסוקה היא כי בית המשפט לענייני משפחה רשאי לקבל החלטה בבקשה להמצאת אישור ע"פ סע’ 15 לאמנה אף במעמד צד אחד, וזאת על מנת למנוע מצב בו דיון שכזה יימשך זמן רב ויסכל את יעילותו של ההליך במדינה אליה נחטף הקטין.
קראו עוד בתחום:
עם זאת ידוע כי בית המשפט רשאי לקבל החלטה מסוג זה במעמד צד אחד, רשאי אך איננו מחויב. בית המשפט אינו חותמת גומי אשר נעמדת דום בעבור כל מבקש וכל מקרה בו מוגשת בקשה מסוג זה, על השופט לבחון את המקרה לגופו באופן אמביוולנטי.
בית המשפט קבע כי הרחקתם של הקטינים נעשתה שלא כדין מן הטעמים הבאים:
- הן האב והן האם הינם בעלי אזרחות ישראלית בלבד.
- בית המגורים ששימש את הצדדים במישיגן כמו גם תכולתו ורכבם נמכרו עובר לעזיבתם והגעתם ארצה.
- אושרה בקשתם של הצדדים להיות תושבים חוזרים והם אף נהנו מההטבות הניתנות לתושב חוזר . המבקש אושר כתושב חוזר החל מחודש נובמבר 2008 ואילו המשיבה והקטינים אושרו כתושבים חוזרים החל מחודש ספטמבר 2009.
- הצדדים שלחו מכולה עם ציוד ותכולת בית לישראל תוך ניצול הפטור הניתן לתושבים חוזרים בלבד .
- הקטינים כולם נרשמו ולמדו במוסדות לימוד בארץ החל מהגעתם ארצה.
- הצדדים שכרו דירה משותפת למגוריהם ולמגורי הקטינים למשך כשנה עם אופציה לשנה נוספת על חוזה השכירות אשר צורף לבקשה חתומים שני הצדדים יחדיו.
השופטים מגדירים מהו מקום מגורים רגיל:
בנדון שהו הקטינים עובר לחטיפתם בארץ, כאן גרו עם הוריהם תחת קורת גג אחת וכן למדו. אומנם הקטינים נולדו בארה"ב ואף חיו שם את עיקר חייהם עד כה ואולם מעת ששהותם במקומם החדש נחזית כשהות שאינה זמנית הרי שיש להכיר במקום מגוריהם העכשווי כמקום מגוריהם הרגיל".
