תמ"ש 15665-05-12
אחת המחלוקות החברתיות ה"מובילות" בישראל הינה שאלת הדת והמדינה. כיום, הדת והמדינה בישראל אינן מופרדות בנושאים רבים (לדוגמא, חופשות בעבודה בחגים, איסור על מכירת חמץ בפסח וכדומה). העניין אשר אולי בולט יותר מכל, מבחינת דת ומדינה בישראל, הינו נישואין וגירושין. סוגיה זו נובעת מכך שמרבית האזרחים ייאלצו בשלב זה או אחר להתמודד עם מוסדות הדת במדינה, וזאת כאשר הם יבקשו להתחתן. לעיתים, הם יאלצו לעמוד בפני הערכאות הדתיות פעם נוספת - בגירושין.
הסמכות לדון בגירושין נתונה כל כולה לבתי הדין הדתיים. לא מדובר רק בבתי הדין הרבניים. לדוגמא, כאשר עסקינן בבני זוג מוסלמים, הסמכות לדון בגירושיהם תהיה נתונה לבית הדין השרעי. עם זאת, סוגיות הקשורות בגירושין (כגון משמורת ילדים) אינן חייבות להתדיין בבתי דין דתיים.
במקרים כגון דא, הערכאה אשר לפתחה תונח התביעה לראשונה, היא הערכאה אשר תקנה את הסמכות לדון בעניין. לדוגמא, במידה ואישה הגישה תביעת משמורת ילדים בבית המשפט לענייני משפחה, בן זוגה לא יוכל, לאחר מכן, להגיש תביעה משלו לבית הדין השרעי. עם זאת, במידה והאישה נתנה את הסכמתה לשינוי הסמכות, ייתכן ותימנע ממנה האפשרות לבקש את העברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. להלן דוגמא למקרה כאמור.
סמכות בית הדין השרעי מול בית המשפט לענייני משפחה
האישה במקרה דנן הגישה במאי 2012 תביעה במסגרתה עתרה לשינוי משמורת ילדיה לידיה. במסגרת כתב התביעה, האישה גוללה את סיפור נישואיה וגירושיה מבעלה לשעבר. לטענתה, לאחר שהיא התגרשה ונישאה מחדש, הופעלו עליה "לחצים" להעברת הילדים למשמורת האב, ובסופו של דבר "הילדים נחטפו" על ידי בעלה לשעבר. האישה טענה כי רק בעקבות לחצים מצד המשפחה היא נעתרה "לחתום על ויתור בלשכה לשירותים חברתיים" לפיו היא הסכימה כי הילדים יגורו עם אביהם.
האישה טענה כי היה מדובר באירועים שהתרחשו בשנת 2008. כעת, האם טענה כי היא מבקשת את העברת המשמורת בעקבות אלימות במשפחה שהילדים סבלו ממנה בבית אביהם. יש להדגיש כי האם לא ציינה בכתב תביעתה אודות הליכים משפטיים קודמים אשר התנהלו בינה לבין בעלה לשעבר בנוגע לילדיהם ומשמורתם.
טענת האב: האישה הסכימה לסמכות בית הדין השרעי
האב טען כי יש לדחות את התביעה על הסף, וזאת משום שהיא הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית הדין השרעי. האב ציין כי האישה "העלימה במסגרת התביעה פרטים מהותיים אשר נגעו לעניין הסמכות העניינית". לדוגמא, נטען כי האישה לא חתמה על "כתב ויתור בלשכה לשירותים חברתיים", אלא ההחלטה על המשמורת התקבלה במסגרת הליך משפטי בבית הדין השרעי. כמו כן, הודגש כי האישה הייתה מיוצגת בהליך זה על ידי עורכת דין מטעמה. זאת ועוד, הבעל טען כי משמורת הילדים נקבעה בידי אימו, במסגרת פסק הדין בבית הדין השרעי.
הכרעה - הסמכות לבית הדין השרעי
בית המשפט לענייני משפחה ציין כי הדיון בתביעתה של האישה אוחד עם דיון בבקשת צו הגנה שהוגשה על ידה בשם הילדים כנגד האב ומשפחתו. זאת ועוד, במסגרת הדיון בצו ההגנה, האב הודיע כי בית הדין השרעי קבע את משמורת הקטינים אצל אימו, והאם הודתה בהליך דנן כי היא הייתה מודעת לפסק דין זה.
האם טענה כי חרף ההליכים בבית הדין השרעי, בית המשפט לענייני משפחה היה הערכאה בעלת הסמכות לדון בסוגיה דנן. הודגש כי כבר בשנת 2004 נדונה משמורת שניים מתוך שלושת הילדים (הילד השלישי טרם נולד) בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת.
במסגרת התביעה דנן, התקבלה בקשתו של האב ובית המשפט לענייני משפחה קבע כי יש להעביר את הדיון לבית הדין השרעי. השופט, אסף זגורי, הגיע למסקנתו מחמת שני עקרונות - עיקרון כיבוד הערכאות (בין בתי הדין הדתיים ובתי המשפט לענייני משפחה) ועיקרון הסמכות המתמשכת.
נקבע כי למרות שבית המשפט לענייני משפחה דן לראשונה בסוגיית משמורת הילדים, בשלב מאוחר יותר העניין הונח לפתחו של בית הדין השרעי. בפסק הדין הודגש כי האם לא התנגדה להליך בבית הדין השרעי והיא אף נטלה בו חלק פעיל ומלא. זאת ועוד, בבית הדין השרעי בני הזוג דנו בעניין אחר לגמרי - משמורת שלושת הילדים (ולא רק שניים מהם). נקבע כי היה ניתן לראות בהחלטת האם שלא להתנגד לסמכות בית הדין השרעי כ"הסכמה ובחירה מודעת". זגורי הוסיף וקבע כי ההסכמה לעיל הביאה לידי ביטוי את עיקרון הברירה. דהיינו, מרגע שהאב הגיש תביעת משמורת לבית הדין השרעי, חרף הקביעה המוקדמת של בית המשפט לענייני משפחה, ניתן היה לראות בהעדר התנגדות לסמכותו של בית הדין הדתי מצדה של האם - כהסכמה.
