התביעה הינה לביטול סעיף שיפוי בהסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. התובעת והנתבע נישאו זל"ז כדמו"י ביום 1985 ומנישואיהם נולדו להם 5 ילדים. מערכת היחסים בין בני הזוג לא צלחה ובשנת 1994 הגישה התובעת לבית הדין הרבני תביעת גירושין, על רקע טענות לאלימות פיזית ונפשית קשה של הנתבע כלפיה וכלפי הקטינים.
לאחר שנים של התדיינויות התגרשו לבסוף הצדדים, ועובר לגירושיהם חתמו על הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. בסעיף 17 להסכם מודה האישה כי קיבלה הלוואה מהבעל בסך 100,000 ₪.
סמכות
ככלל, תביעה לביטול הסכם שאושר כפסק דין תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם.ברם, בנסיבות הענין, נוכח עילות התביעה הנטענות, נראה כי לבית משפט זה קנויה בכל זאת הסמכות לדון בתביעה, זאת אף שבית הדין הרבני הוא שאישר את ההסכם בין הצדדים והוא שהעניק לו תוקף של פסק דין.
קראו עוד בתחום:
משמדובר בעילות לבר-הסכמיות שהדיון בהן חורג מגבולות ההסכם-גופו, כמו תקנת הציבור או היות ההסכם הסכם למראית עין, ומכאן גם התוצאה החריפה הכרוכה בקבלתן שהיא בטלות מוחלטת, אין סיבה להעדיף שהדיון יתקיים בערכאה שאישרה את ההסכם והעניקה לו תוקף של פסק דין. שונה הדבר כשביטול ההסכם מתבקש בשל טעות, הטעיה, כפייה או עושק שהן עילות ביטול הנוגעות להתנהגות הצדדים שאז ניתן לאמר שיש רלבנטיות לצורך בירורן לערכאה אשר בפניה הובא ההסכם לאישור, הערכאה אשר הצדדים היו בפניה אשר היתה ערה להתנהגות הצדדים ומשכך ישנה נטייה להעדפת ערכאה זו לבירור עילות אלה לביטול ההסכם אשר בעטיין אין ההסכם מתבטל מאליו בהיותו חסר תוקף אלא יש לבחון את ההצדקה לביטולו.
תוקפו של סעיף 17 להסכם
הנתבע סירב להודות שהתובעת לא קיבלה ממנו סכומי כסף כלשהם בפועל, בניגוד למשתמע מפשט הסעיף, אך מדבריו, ואף ביתר שאת – משתיקתו, עולה בבירור כי כך היה; הלוואה לא ניתנה ומזומנים לא עברו מידו לידה. מיותר לציין כי הנתבע לא טרח להסביר כיצד אדם, השקוע – לגרסתו - בחובות של מאות אלפי דולרים, מעניק הלוואה של 100,000 דולר ואף מוחל על ההחזר.
המסקנה המתבקשת היא, אם כן, כי סעיף 17 להסכם הוא סעיף פיקטיבי. הנתבע מעולם לא נתן הלוואה לתובעת, התובעת אינה בעלת חוב לנתבע, ומשכך אין כל משמעות למחילת החוב המותנית בתנאים המפורטים בסעיף. הסעיף כולו נשען על הלוואה שלא הייתה מעולם, הוא חסר אחיזה במציאות. הבסיס והיסוד לאמור בסעיף 17 להסכם איננו קיים, משכך נשמט הבסיס לקיום האמור בסעיפים קטנים של סעיף זה, ומשכך אין לסעיף זה קיום.
חוזה למראית עין?
חוזה למראית עין הוא חוזה שקיימת בו אי-התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. בעוד שכלפי חוץ מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, כוונתם האמיתית שונה.
בעניננו, הצדדים הסכימו לכאורה לכך שהנתבעת תהא מנועה מלפנות לערכאות משפטיות, כלומר הצדדים היו מעוניינים לכאורה, שהוראה זו תקויים, ואולם הכוונה למחילה על חוב איננה עמדתם של הצדדים שניהם, שניהם יודעים שאיננה נכונה, איננה אמיתית.
מראית עין יחסית
חוזה שמראית העין בו היא יחסית הוא חוזה שמאחוריו מסתתר חוזה אחר, שונה. במקרה כזה קיימת בין הצדדים מערכת משפטית כפולה: חוזה גלוי - הוא החוזה למראית עין, וחוזה נסתר - הוא החוזה האמיתי אותו מתכוונים הצדדים לכרות. זאת לעומת חוזה שמראית העין בו היא מוחלטת, שהוא חוזה שאין מאחוריו ולא כלום. הצדדים לו אינם מתכוונים לשנות את המצב המשפטי הקיים, אלא רק פועלים כלפי חוץ, למראית עין, כאילו הם מתכוונים לשנותו.
סעיף 17 להסכם הקובע כי אם התובעת תנקוט בהליכים כנגד הנתבע בערכאות אזרחיות כי אז הנתבע חוזר בו ממחילת ההלוואה שנתן לתובעת ועל התובעת יהיה להחזיר לו את ההלוואה הינו חוזה למראית עין יחסית, שכן הצדדים מודעים לכך שלא ניתנה כל הלוואה לנתבע ואין לו על מה למחול, כלומר הם לא התכוונו לחוזה הגלוי למחילה על חוב תמורת איסור נקיטת אמצעי, ברם מאחורי סעיף זה מסתתר הסכם אחר לפיו הצדדים הסכימו כי אם תנקוט התובעת בהליכים נגד הנתבע בערכאות אזרחיות, יהא עליה לשלם לו סכום של 100,000 דולר.
האם מדובר בסעיף שיפוי?
מונח זה משמעו החזרת אדם למצב שהיה בו בטרם הוציא הוצאה פלונית או עשה תשלום פלוני, או בטרם קמה לו חבות לעשות תשלומים לעתיד לבוא. עם זאת, שיפוי אינו מתייחס רק לתשלומים שכבר נעשו, ויתכן גם שיפוי "מחבות לעשות תשלומים לעתיד לבוא".
סעיף 17 להסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים בענייננו אינו סעיף שיפוי; הסעיף קובע כי אם תנקוט התובעת בהליכים כנגד הנתבע בערכאה אזרחית יהא עליה לשלם לו קנס בסך 100,000 דולר. קנס זה הוא סנקציה גרידא, זוהי מהותו. אין כאן כל כוונה לפצות את הנתבע על הוצאות או על נזק כספי, בעבר, בהווה או בעתיד, ומשכך אין כאן למעשה סעיף שיפוי.
שלילת זכות הגישה לערכאות
סעיף 17 – סעיף הסנקציה - חל על כל הליך אפשרי בערכאה אזרחית, מכל מין וסוג שהוא, ללא יוצא מן הכלל, בין אם ננקט ע"י התובעת ובין אם ננקט ביוזמתה אך ע"י אדם אחר. משמעותו המעשית של הסעיף היא כי, נשללת מהתובעת האפשרות לנקוט נגד הנתבע בהליכים משפטיים שאינם בסמכותו של בית הדין הרבני, שכן זוהי הערכאה היחידה אליה היא מורשית לפנות.
אכן, אין כאן חסימה מוחלטת מפני הגישה לערכאות, אולם הסנקציה, הקנס בו על הנתבעת יהיה לשאת עפ"י ההסכם (ס’ 17), קובע משוכה אשר מהווה למעשה מחסום מפני הגישה לבית המשפט. המדובר בהוראה פוגענית ומקוממת, זאת אף ביתר שאת נוכח כך שהוחלה רק על התובעת, ובעוד דרכה-שלה לבית המשפט חסומה רשאי הנתבע לנקוט נגדה בהליכים בערכאות אזרחיות ככל שיחפוץ.
עושק
מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה. יסוד מרכזי של עילת העושק הינו, אם כן, מצבו הירוד של הנעשק – מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון. יסודות נוספים הם התנהגות העושק – המנצל את מצבו של העשוק, וגריעות תנאי החוזה.
לאחר שנים בהן הייתה שרויה במערכת יחסים קשה ומזיקה, הצליחה התובעת לאזור כוחות ולפתוח בהליכי פירוד מהנתבע; ואולם, הנתבע, בהבינו כי המפתח לחירותה של התובעת נתון בידיו, החליט לנצל את מאזן הכוחות הנוטה לטובתו על מנת למנוע ממנה את הדבר היחיד שביקשה לעצמה; ולא מפני שהיה בכך כדי להיטיב את מצבו, אלא פשוט על מנת שלא להיענות לרצונה. התובעת הגיעה למצב בו הייתה מוכנה להסכים כמעט לכל תנאי שהיה הנתבע מציג בפניה, ובלבד שייתן לה גט;
3. לפיכך, סעיף 17 להסכם התקבל תוך ניצול ועושק של התובעת, וניתן לביטול מחמת עושק.
לסיכום,
סעיף 17 להסכם בטל מחמת כך: שבשל אי קיומו העובדתי של היסוד עליו נשען הסעיף נשמט הבסיס לקיום התנאים שבו, נוכח היות ההוראות שלובות ושזורות זו בזו; וכן מחמת סתירת תקנת הציבור נוכח פגיעתו בזכות הגישה של התובעת לערכאות; וכן יש לבטלו מחמת ניצול ועושק התובעת אשר הביאוה לחתום על ההסכם.
