תביעה כספית על סך 235,000 ₪. לחילופין מתבקש בית המשפט לענייני משפחה להורות על פירוק ומכירת זכויותיהם של הנתבעים בדירה שהיא בבעלות הנתבעים ולהורות על העברת הסכום הנתבע מכספי התמורה. יש לציין שבפרשנות הסכם ממון עסקינן. לפיכך, הצדדים נתנו הסכמתם בקדם המשפט שהתנהל בפני ביום 28.10.08, להגשת סיכומים ללא צורך בהבאת ראיות ושעל בסיסם יינתן פסק הדין.
כיצד מפרשים את "אומד דעתם של הצדדים"?
סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. כאשר הטקסט הלשוני סובל יותר מאשר פרשנות אחת, למרות בהירות הלשון אזי על השופט לפרש את הטקסט בהתאם לאומד דעתם של הצדדים ובהתאם לנסיבות.
אומד דעתם של הצדדים הן אותן מטרות, יעדים, אינטרסים ותכנית שהצדדים ביקשו להגשים, אותם יכול השופט ללמוד מלשון החוזה וכן מהנסיבות החיצוניות לו. אומד הדעת אלו הן הנסיבות הסובייקטיביות המשותפות של שני הצדדים או של אחד מהם בעוד הצד השני מודע לאותה כוונה ויודע שהיא מהווה את הבסיס להבנה של הצד השני את ההסכם.לאחרונה, מסתמנת גם מגמה שונה בפסיקה לפיה במקרים בהם לשון החוזה ברורה ומובנת יש ליתן לה את הבכורה.
פירוק שיתוף הדירה?
הנתבעת מבקשת לקרוא אל תוך ס’ 4 ב להסכם הפשרה את ס’ 5, ולטענתה קריאה שכזו מצביעה על זכות הנתבעת לעבור לדירה חלופית מבלי שקמה לתובע זכותו לפירעון חובו או לחילופין לדרוש מכירה של הדירה ופירעון החוב מתוך התמורה.סעיף 4 להסכם קובע שכל אחד מההורים שהם בעלי החוב רשאי לדרוש מימוש הזכויות בדירה או קבלת החזר החוב במקרה שהקטינים, נתבעים 2, 3, לא יתגוררו בה או בהגיעם לגיל 21.
לשון הסעיף פשוטה וברורה. דא עקא, שהנתבעת מבקשת לפרש את הסעיף לאור סעיף 5 שלאחר מכן הקובע שהמתנגדת (הלא היא הנתבעת) רשאית למכור את הדירה לצורך החלפתה בדירה אחרת ובלבד שזכויות הקטינים תובטחנה.
קראו גם:
מעיון בהסכם ובטיוטה הקודמת לו אני קובעת שסעיף 5 אכן צפה פני עתיד והוא אכן משקף את אומד דעתם של הצדדים בהקשר לאפשרות שנתבעת תרצה לעבור לדירה אחרת אך סעיף זה לא נוסח מתוך מטרה להעניק לנתבעת זכויות למכירת הדירה שכן היא איננה זקוקה כבעלים של הדירה בהסכמה של בעל חוב לרשות למכור את הדירה ולהחליף את מקום מגוריה.הגורם היחיד שצריך לאשר מכירת הדירה בנסיבות תיק זה, כאשר בקטינים עסקינן הוא בית המשפט. אלא שסעיף זה של ההסכם משקף את אומד דעתם של הצדדים ביחס להבטחת זכויות הקטינים.
את אומד דעתם של הצדדים משקפת גם טיוטת ההסכם שצורפה על ידי הנתבעים בכתב הגנתם. על פי אותה טיוטה עולה בבירור שהטיוטה כלל לא התייחסה לחוב האישי של הנתבעת לתובע אלא רק לחוב העיזבון ביחס לנתבעים 2,3 המהווה כמחצית מהחוב הכללי.
הטיוטה התייחסה בעיקרה לעיגון זכויות הקטינים. סעיף 5 אליו מכוונת הנתבעת זהה בשני ההסכמים וממנו עולה בברור שכוונת הצדדים הייתה להבטיח שזכויות הקטינים לא תיפגענה עקב מכירת הדירה. אשר על כן יש לקבוע שאת סעיף 4 יש לפרש בהתאם לפרשנות הלשונית וזה היה גם אומד דעתם של הצדדים בעת עריכתו.
לסיכום,
יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים לפרוע את חובו של התובע כמפורט בכתב התביעה בסך של 235,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. לחילופין, תימכר הדירה בכפוף להסכם ובכפוף לאישור בית המשפט ומסכום זה יפרע חובו של התובע כמצוין לעיל. כמו כן יש לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
