בני זוג, אשר לא היו יכולים לקבל הלוואה מהבנק נוכח היותם חייבים מוגבלים באמצעים, רכשו דירה באמצעות אחיו של הבעל. האח נטל את כספי בני הזוג, לקח הלוואה מהבנק, ורכש את הדירה עבורם. לאחר מכן, כאשר היחסים בין בני הזוג התערערו, והשניים פנו להליכי גירושין, האח טען כי הוא בעל הנכס וביקש לפנות את הדירה. האישה טענה כי האח לא היה רשאי לעשות כן וזאת משום שהיא ובעלה היו בעלי הנכס. נטען על ידה כי נכרת עם האח הסכם נאמנות לרכישת הדירה. האם בית המשפט יקבל טענותיה?
קראו עוד בתחום:
- נכס מלפני החיים המשותפים - הלכת השיתוף בין ידועים בציבור
- האם הכספים הועברו במתנה או שלא כדין?
- האם הסכם נאמנות מעיד על כוונה לשיתוף בנכס?
- דיון בבקשה להורות על העברת כספי נאמנות מאנגליה לידי עו"ד נאמן בארץ
בני הזוג במקרה דנן נישאו בשנת 1984. במרוצת שנות הנישואין המשותפות, מצבם הכלכלי לא היה מן המשופרים. הבעל, אשר היה עצמאי, שקע בחובות. כפועל יוצא מכך, המשפחה נקלעה לקשיים פיננסיים תכופים. בשלב מסוים, בני הזוג החלו לנהל משא ומתן לצורך רכישת דירה בה הם גרו בשכירות. לאחר משא ומתן ממושך, באפריל 2008, אחיו של הבעל חתם מול בעל הדירה על רכישת זכויותיו של האחרון בנכס.
זכויות החכירה בדירה נרשמו על שמו של האח בלשכת רישום המקרקעין. כעבור כשנתיים, נישואיהם של בני הזוג נקלעו למשבר והבעל עזב את הדירה. זמן מה לאחר מכן, האח הגיש לבני הזוג בקשה לפינוי הדירה בתוך חודש ימים.
האישה מתנגדת לפינוי מהדירה
האישה פנתה לבית המשפט וטענה כי האח כרת עימה ועם בעלה הסכם נאמנות לפיו הזכויות אמנם תירשמנה באופן פורמאלי על שמו, אך זאת עד אשר בני הזוג יפרעו את ההלוואה ששימשה לרכישת הדירה. דהיינו, האישה טענה כי הסכם הנאמנות קיפל בתוכו את רצונו של האח לעזור לה ולבעלה, וזאת נוכח העדר יכולתם לקחת הלוואה מהבנק לרכישת הדירה.
האישה טענה כי אחיו של בעלה רכש את הדירה מכספם של בני הזוג, וזאת בהתאם להסכמה בינם לבינו. הסיבה לכך, לדבריה, הייתה היות היא ובעלה חייבים מוגבלים באמצעים אשר לא היו רשאים לקבל אשראי בנקאי. כמו כן, האישה הוסיפה כי בני הזוג חששו מפני עיקול הדירה בגין תביעה שהתנהלה כנגדם בהליך אחר. התובעת הוסיפה כי מדי חודש היא ובעלה העבירו לאח כספים בעבור ההלוואה, ואף הגדילו את ההעברה החודשית לאחר שיפוץ בנכס.
האם מדובר בהסכם נאמנות?
סעיף 1 לחוק הנאמנות קובע כי נאמנות הינה זיקה לנכס אשר לפיה נאמן חייב להחזיק בנכס או לפעול בו לטובת הנהנה או לשם מטרה אחרת. האח ניסה לטעון כי נוכח רישום שמו בפנקס רישום המקרקעין, טענתה של האישה באשר לקיומו של הסכם נאמנות איננה יכולה להתקבל. בית המשפט דחה את הטענה הנ"ל בקובעו כי הסכם נאמנות איננו סותר ו/או מתנגש עם הרישום המדובר. למעשה, בית המשפט הדגיש כי טענתה של האישה לא ביקשה לבטל את רישום שמו של האח בפנקס רישום המקרקעין, אלא להוסיף לרישום זה "משמעות נוספת אשר לא באה לידי ביטוי בנסח".
נאמנות, על פי סעיף 2 לחוק הנאמנות, נוצרת על פי חוזה עם הנאמן. הלכה פסוקה היא כי כאשר מדובר ביחסי נאמנות בנוגע ל"השאלת שם", החוזה מול הנאמן לא חייב להיות כתוב (וזאת גם כאשר עסקינן בנאמנות במקרקעין). בית המשפט העליון קבע זה מכבר כי חוזה נאמנות יכול להיעשות בעל פה, כמו כל חוזה אחר. חוק הנאמנות איננו קובע הוראות דווקניות לעריכת הסכם נאמנות, ואין כל דרישה לכך שהנאמן יקבל את החוזה באמצעות "הודעה מפורשת". למעשה, בפסיקה נקבע כי די בכך שהנאמן "מבצע מעשה לצורך קיום החוזה" בכדי ליצור את הקיבול המדובר. הדברים יפים כמובן גם לגבי הסכמים במשפחה בין קרובים.
האח שימש כנאמן עבור בני הזוג שהיו בעליו האמיתיים של הנכס
בית המשפט בחן את נסיבות המקרה וקבע כי הוא מקבל את טענותיה של האישה לכך שהאח לא היה בעליו של הנכס אלא "איש צללים" אשר רכש את הזכויות במקום בנאמנות עבור אחיו וגיסתו. לדוגמא, המשא ומתן לרכישת הנכס נעשה בין בני הזוג (ולא אחיו של הבעל) לבעל הדירה. למעשה, רק במעמד החתימה על החוזה בפועל לא הייתה נוכחות מצידם של בני הזוג (אלא רק נוכחות של האח ובא כוחו מול המוכר ובא כוחו). עם זאת, כאשר התעוררה מחלוקת במעמד חתימת החוזה, בעל הנכס התקשר דווקא לבעל ולא פתר את הסוגיה מול אחיו (היושב מולו).
בית המשפט קבע כי ניתן ללמוד ממהלך זה על זהותו של בעל הנכס האמיתי. בנוסף, האח לא ביקר בדירה לפני רכישתה, לא התמקח על המחיר, לא נפגש עם בעל הבית טרם הרכישה וכדומה. במילים פשוטות, בית המשפט קבע כי האח לא היה רשאי לעשות שימוש ב"רישומו הפורמאלי" בטאבו בכדי לפנות את האישה מהדירה. נקבע כי בני הזוג הינם בעלי הנכס, והאח היה רק נאמן עבורם מול הגורמים הרשמיים (ומוכר הדירה).
