(חי') 29530/07 תמש (חי') 29530-07 ס.נ.ק נ' ג'.ס.ק
מתנה הינה "הקניית נכס ללא תמורה" וזאת על פי סעיף 1 לחוק המתנה. פעמים רבות, מתנה יכולה להיות גם נכס מקרקעין. סעיף 6 לחוק המתנה קובע כי הבעלות על מתנה עוברת עם נתינתה זולת אם הדבר מוגדר אחרת בחוק ספציפי. בנוגע להקניית זכות במקרקעין, חוק המקרקעין קובע כי עסקה במקרקעין איננה מסתיימת אלא עם רישומה. האם ניתן לבטל מתנה במקרקעין שנרשמה, וזאת לאחר שהנותן טוען כי הוא לא היה כשיר מבחינה משפטית להקנות את המתנה? סוגיה אשר זהו עניינה הונחה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה.
קראו עוד בתחום:
- חזרה מהתחייבות לתת מתנה - זכויות בנכס המשמש למגורים
- זוגות צעירים המקבלים כספים מההורים - מתנה או הלוואה?
- חוזה שכירות - הוכחה להתחייבות לתת מתנה במקרקעין
- ביטול הסכם מתנה בגין השפעה בלתי הוגנת
הצדדים במקרה דנן היו אב ובנו, והמתנה הייתה מקרקעין שהאב העביר לבנו על בסיס חתימה. האב טען כי בנו השפיע עליו השפעה בלתי הוגנת וניצל את מצבו הנפשי הקשה לאחר פטירת רעייתו האהובה. לדבריו, בנו החתים אותו על המסמכים תשעה ימים בלבד אחרי שהאישה הלכה לעולמה. למעשה, האב טען להעדר גמירות דעת מבחינתו בעת מתן המתנה. מדובר בטענה הקשורה לדיני כריתת חוזה בנוגע לאי קיום גמירות דעת בהענקת המתנה. התובע העלה טענות כגון השפעה בלתי הוגנת, הטעיה ועושק, וזאת בכל הקשור לפגמים לכאורה ברצונו.
גמירות דעת במתנה מתנה, מהי?
סוגיית גמירות הדעת לא זכתה להתייחסות מפורשת בחוק המתנה. חוק המתנה איננו דן במישרין על עניינים שחלים עליהם דיני החוזים הכלליים. בית המשפט לענייני משפחה, אשר נדרש לסוגיה, עמד בפסק דינו על הדרך בה יש לנקוט לשם בירור הסוגיה. ראשית, נקבע בפסק הדין, היה על השופט לקבוע האם חולשות התובע נוצלו לשם הענקת המתנה. הלכה פסוקה היא כי גמירות דעת הינה "רצון מגובש וכוונה החלטית רצינית ליצור התחייבות". גמירות דעת הינה עניין הנלמד מהתנהלות הצדדים, טרם הענקת המתנה ואחריה.
הבדיקה בנוגע לגמירות דעת בסוגיית מתנות נעשית באופן קפדני, וזאת מקל וחומר כאשר עסקינן במתנה במקרקעין. למעשה, גמירות דעת הינה עניין הכרחי וזאת על מנת להביא לשכלולה של המתנה לכדי חוזה החלים עליו דיני החוזים הכלליים. מדובר אפוא במבחן שהינו אובייקטיבי וחיצוני. מבחן זה נועד לצקת תוכן (או לשמוט את הקרקע) תחת הוודאות העסקית והביטחון המסחרי בעסקה.
האב היה בדיכאון?
במסגרת ההליכים בבית המשפט, הוצגה חוות דעת מטעם פסיכיאטר אשר בדק את האב. מחוות דעת זו עלה כי האב לא סבל מבעיה קוגניטיבית במועד מתן המתנה אך הוזכרה בה אפשרות של השפעה מסוימת שהייתה למות אשתו על החלטותיו. המומחה היה סבור כי האב סבל מדיכאון וההפרעה בה לקה הייתה אפקטיבית ולא קוגניטיבית.
"דיכאון עלול לגרום לאדם לסבול מפסימיות ולהקטין באופן משמעותי את שדה ההתעניינות שלו והריכוז מבחינתו באשר לקבלת החלטות מושכלות", קבע המומחה, "צמצום שדה התעניינות יכול לבוא לידי ביטוי בכך שאדם מקבל החלטה שלא על בסיס בחינת מלוא האפשרויות וההשלכות העומדות על הפרק".
חוות הדעת של המומחה העבירה למעשה את הדיון מהמגרש הרפואי-נפשי למגרש העובדתי. דהיינו, האם הדיכאון ממנו האב סבל לאחר פטירת אשתו הביא אותו למצב שלמרות שהוא לא סבל מהפרעה קוגניטיבית, וחרף כך שהוא התמצא היטב בזמן ובמקום, החלטתו בנוגע למקרקעין התקבלה ללא גמירות דעת.
בית המשפט החל לפרוט את מערכת היחסים בין האב לבנו, אשר קדמה לחתימה על המסמכים בזמן האבל על האם. לאחר בחינת מערכת היחסים, היה נראה כי בין האב ובנו היה קשר אשר הוגדר על ידי השופט כ"יחסים מיוחדים שניתן למצוא בהם תמיכה של ממש בנוגע לרצונו של האב להעניק מתנה לבנו". למשל, האב העביר לבן את העסק שלו, על כל הציוד, והעיד כי כאשר הוא הגיע לאירועים חגיגיים הוא היה מבקש מבנו להצטרף אליו על מנת "להציג את היורש".
כמו כן, הוכח כי האב ערך בשנת 2005 צוואה ובה קבע נכסים משמעותיים לבנו הנ"ל, הרבה מעבר לילדיו האחרים. זאת ועוד, לאחר פטירת אשתו, האב המשיך לעשות פעולות משפטיות שונות, לרבות עסקאות מקרקעין. אי לכך, בית המשפט קבע כי סביר להניח שתקופת האבל לא הייתה כה קשה עד כי האב לא תיקשר עם העולם והיה מכונס בתוך בועת עצבותו.
לסיכום,
בית המשפט קבע כי בכל הנוגע לגמירות הדעת, כל מתקשר סביר היה יכול להניח שהאב גמר בליבו להעניק את המקרקעין במתנה לבנו. כמו כן, הוכח כי החתימה יצרה (לכל הפחות) מראית עין של גמירות דעת של האב בעיני הבן. בית המשפט דחה גם את טענותיו של האב בנוגע לעושק, הטעיה והשפעה בלתי הוגנת. אי לכך, נקבע כי האחרון לא היה יכול לחזור בו מהענקת המתנה לבנו.
