עתירה בבג``צ לביטול הסכם ממון נדחתה

לבית המשפט העליון, ביושבו כבית דין גבוה לצדק, הוגשה עתירה שעניינה ביטול הסכם ממון לאחר גירושין. מדובר בבני זוג אשר פער הגילאים ביניהם עמד על 22 שנים. השניים התחתנו בשנת 2006 והיו נשואים במשך חמש שנים. בתקופת הנישואין נולד להם ילד משותף והם לא צברו רכוש למעט חוב בבנק בסך 50,000 שקלים (אשר הגבר טען כי מרביתו נעוץ בהלוואה שנלקחה לשם מימון ניתוח להגדלת חזה לאישה).

באוקטובר 2010 הגיש הגבר תביעת גירושין וכחודשיים לאחר מכן נערך דיון בעניין בבית הדין הרבני האזורי בפ"ת. הצדדים הודיעו לבית הדין כי הם מסכימים להתגרש. בית הדין הציע לצדדים להגיע להסכם גירושין ובתוכו הסכם ממון.

      קראו עוד בתחום:

• ביטול הסכם ממון מחמת התנהגות
• הלכת מנשה - בקשה לביטול הסכם גירושין או חלקים ממנו
• האם ניתן לבטל הסכם ממון אשר נחתם למראית עין בלבד?
• הסכם ממון לאחר גירושין - אישור למרות חתימה של מיופה כוח, האמנם?

בדיון שנערך כשלושה חודשים לאחר מכן בבית הדין הרבני, ובו ירדה העותרת ל"רזולציה של פרטים משותפים שנרכשו כגון רשתות לחלונות ונברשות", נכתב כי הצדדים הגיעו להסכם גירושין בעזרת בית הדין. תנאי ההסכם היו כי העותרת תחזיק במשמורת על הילד והדירה שהייתה בבעלות הגבר מלפני הנישואין תישאר רשומה על שמו.

כמו כן, הוסכם כי העותרת תשלם למשיב כ-10,000 שקלים ואילו זה יסגור את חובות בני הזוג. נכתב כי בכך הסתיימו התביעות ההדדיות בין הצדדים והאישה מחלה על כתובתה עם סידור הגט. צוין כי הצדדים קיבלו על עצמם את ההסדר בקניין אגב סודר ונקבע מועד לסידור הגט.

מחליפה ייצוג ועותרת לביטול ההסכם

העותרת החליפה לאחר מכן את עורכת דינה והודיעה כעבור כחודש לבית הדין כי היא אינה מסכימה לתנאי ההסכם. לטענתה, ההסכם לא נחתם, לא קיבל תוקף של פסק דין, ולא הייתה לה גמירות דעת לגביו. אי לכך, התובעת ביקשה מבית הדין לערוך דיון לגופו של עניין. בית הדין דחה את טענותיה וקבע כי הסכם הגירושין הושג כאשר הצדדים מסכימים עליו והאישה הייתה מיוצגת בהליך על ידי עורכת דין מטעמה.

כמו כן, בית הדין ציין כי ההסכם לא קיפח את העותרת ויש לזכור כי הזכויות בדירה (אותן היא דרשה לעצמה בשיעור מסוים) אינן שלה שכן הדירה הייתה בבעלות הגבר עוד לפני הנישואין. זאת ועוד, בית הדין הוסיף כי הגבר אף היה מוכן לשאת בחובות הדדיים שנצברו במהלך הנישואים, בעצמו. העותרת ערערה על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול, אך ערעורה נדחה בדעת רוב.

יצוין כי דעת המיעוט תמכה בטענות רבות של המערערת. לדוגמא, נכתב בדעת המיעוט כי "בית הדין איים על המערערת ואיום זה תרם חלקו להסכם". כמו כן, צוין כי בית הדין לא הסביר למערערת את מלוא המשמעות של הויתור על הכתובה וההסכם לא נחתם הלכה למעשה. העותרת פנתה בעקבות החלטה זו לבג"צ.

בג"צ דוחה העתירה

לדאבונה, בג"צ לא הושיעה ועתירתה נדחתה. ראשית, בג"צ ציין כי ככלל הוא אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הרבני הגדול והתערבותו תיעשה רק במקרים חריגים כאשר נפגעים עקרונות הצדק הטבעיים. שנית, בג"צ קבע כי בית הדין רשאי להעמיד בעל דין על מצבו המשפטי לפי ראייתו את הדברים. כמו כן, נכתב כי העותרת ובאת כוחה דאז נועדו בנפרד עם הדיינים, והסכימו להסכם לאחר התייעצות מחוץ לכותלי בית הדין.

זאת ועוד, העותרת הייתה מיוצגת לאורך כל ההליך וההסכם הסתיים ב"טכס" של קניין אגב סודר, ובמהלכו הצדדים "קנו" את הסכם הגירושין. בג"צ הוסיף וציין כי מפסק דינו של בית הדין הרבני ניתן לראות שהעותרת הצהירה כי אף אחד לא הכריח אותה לעשות את ההסכם. יצוין כי בניגוד לטענת העותרת, הסכם יחסי ממון איננו דרוש חתימה של הצדדים או של בית הדין, אלא די לו באישורו על ידי הערכאה המתאימה.